הם ביקשו שאני אספר לכם על הבית ספר שלי, הם אמרו שיש לי מזל
שיצאתי בחיים, אני לא כל כך בטוחה. כל פעם התייצבנו ב 7:30
בדיוק, בחצר בית הספר, מסודרים בשלשות, ככה כל כיתה, מכיתה ט'
עד יב', מי שהיה מאחר אפילו בעשר שניות המנהל היה יורה בו, היה
נורא עצוב, אבל מתרגלים. גם את המורים הוא היה הורג לפעמים, אם
הם היו מאחרים, או מסתכלים לו בעיניים, ואני לפעמים די שמחתי,
אין מתמטיקה, אין תנ"ך...

כל הדם הזה, תמיד היה מלכלך אותי, בשבועות הראשונים, כשהייתי
מגיעה בדיוק ב 7:30  לא ממש הבנתי מה קורה, הייתי חוזרת
בדיכאון, אמא שלי היתה מורה פה, ירו בה, לא נורא, לפחות יש לי
אבא, את אחותי הקטנה החלטתי לא לשלוח לתיכון כי זה היחיד בכל
האזור, זאת אומרת בכל הערים שמסביב פרט לזו שבה אני גרה, ואני
לא רוצה לשלוח אותה רחוק, כי היא לא תחזור, והיא היחידה ששומרת
עלי שפויה. היא דווקא נורא רצתה לבוא, דם ומוחות מתפוצצים זה
הקטע שלה, לקח לי הרבה זמן להתרגל לכל זה, פעם הוא ניסה להרוג
אותי, והוא פספס, ירה בחבר שלי, לא נורא יבואו אחרים, מזל שהוא
ולא אני.

תמיד לבשנו פסים, זאת היתה התלבושת, איזה פסים שבא לנו, אבל
חובה פסים, לאורך לרוחב, בשלל צבעים, עוד שיגעון של המנהל
שלנו, המנהל שלנו הוא גבה קומה, לבן עם שיניים קטנטנות וצחוק
מעצבן, ויש לו כרס בירה, היה לו מעין פרצוף מרובע, ועיניים
קטנות ושחורות עם משקפיים.

מאז שהוא ניסה לירות בי אני מגיעה ב-6 כל בוקר, רק שלא ירה
בי, אף אחד לא שורד מירייה, כל כך רציתי שהוא ירה במורה שלי,
אבל היא הסכימה עם השיטה, שרק הממושמעים שורדים, אלה שהמסגרת
מתאימה להם, ואלו שלא, יכולים למות, זה ממש לא משנה מי הם, כי
הם לא מתאימים. בגלל זה גם המשטרה לא עוצרת אותו, גם הם
מסכימים עם השיטה.

למנהל שלנו יש ארבעה רובים, אחד מהם הוא רובה פילים, וכשהוא
ממש עצבני הוא פשוט נכנס לאחת הכיתות ויורה בתלמידים, זה נורא
מבאס לנקות את כל הדם אח"כ, אבל המנהל אמר, אז אנחנו עושים. כי
הוא מכוון אקדח לרקה שלנו.

יום אחד, קראתי בעיתון על תלמיד אחד שירה במורה שלו, ובעוד
מספר תלמידים, כולי הזדעזעתי, איך חילוף תפקידים כזה קורה?!
איך תלמיד שצריך להיות קצת יותר בוגר בעניין הרובים, מאשר
האנשים הגדולים. איך תלמיד לוקח את החוק לידיים או את הרובה
[לסירוגין].

בלילה, בערך בשעה 2 נכנסתי לבית הספר, 'סהרורים'  שמו, לקחתי
את רובה הפילים של המנהל, בשעה 7:35 נכנסתי דרך השער, כל
הראשים נסובו אלי, אני יכולה להיות ממש אטרקציה, ירו בי, ויהיה
יום מעניין, הרמתי את הרובה, ויריתי במנהל, דמו השפריץ על
הקיר. הם חיכו לפקודה ממני, אז אמרתי להם לנקות. את המורה שלי,
שכל כך רציתי שתמות, הרגתי, איזה כיף לקחת חיים 'הרי הם לא
חשובים',  צעקתי,  'הם לא מתאימים למסגרת' כל העיניים בהו בי,
עם מן מבט אטום כזה, עיניים גדולות, קטנות, כחולות, ירוקות
,אפורות וחומות, הרבה עיניים עם מבט אחד. התחלתי לבכות. אחרי
זה כולם הלכו לכיתות וצחקו על המקרה המשעשע שארע  הבוקר. לאחר
זמן מה הם נתפסו בהלה, אין יותר 7:30, אז מה עכשיו? זרקתי את
הרובה, והעיניים שלי היו אדומות מאי פעם, הלכתי, אף פעם לא
חזרתי, וגם אם ארצה זה לא אפשרי, מאסר עולם.