הגלידה שלי מטפטפת על תמונות הרוגי הפיגוע של קו 5, סיטואציה
שגורמת לי למספר תהיות.
אפשר להגיד שאני חשה.. אי-נוחות מסויימת.
טיפות קטנות ודביקות נוטפות מהגלידה המתוקה שלי על פרצופים
מתים.
פרצופים של בני עמי שנרצחו אמש וחייהם נקטעו.. בשיא חייהם.
(שיא חייהם. שיא. בואו נתמקד לרגע בנקודה הזו. מנין לנו שרגע
התפרקות הגפיים שלהם וזינוקו של הטחול שלהם אל-על קטע את הרגע
המאושר בחייהם? האומנם הרגע שקודם למוות הינו תמיד המוצלח
ביותר בחיינו? או שמא זוהי קלישאה עיתונאית בניסיון מתוחכם
לגרום לנו, הקוראים, לטפטף דמעות מעל תמונותיהם הקטנות
-מרובעות- מסודרות בשורות- בדרך כלל בסדר אלפאבתי?
אני לא מטפטפת דמעות. מאידך, אני כן מטפטפת גלידה.
דמעות מתוקות של גלידה.
אבל סטינו מהנושא.)
אם כן... אני מרגישה שמאוד לא בנוח. כ"כ הרבה פרצופים שמחים על
רקע שחור מביטים עליי, בעיתון היומי שלי, וצופים בי נהנית
מארוחת צהריים קיצית. (גלידה). ולא סתם, שמנת עם פיצפוצים.
(יאמי, אינדיד). אני טובלת את הכפית בקופסה ומעבירה אותה בעונג
לפה שלי, מאפשרת לבלוטות הטעם להתענג עליה. תוך כדי אני מביטה
על אמנון שטיינברג (32, אב לשלושה, ת"א) ומאתמול בערב ז"ל. הוא
נראה נחמד. צעיר לגילו. והוא מחייך. ואיזה חיוך מקסים שיש לו,
עם שתי שורות של שיניים מסודרות כאלה, ומבט בעיניים שנראה
אמיתי. המבט בעיניים שלו באמת נראה אמיתי. (לוקחת לק מהגלידה).
אלוהים, איזה חיוך.. משהו בי חוזר אחורה. ליטל. גן חובה. אני
זוכרת את הגננת, עידית, מספרת לנו על הרוגי פיגועים ואח"כ
לוקחת את העיתון כשהוא פתוח כזה בשתי הידיים שלה עם התמונות
האלה, ברקע השחור, וכל הפרצופים שמחייכים. והיא הייתה עוברת
בין כולנו (ישבנו בצורה של 'חית') ואני זוכרת שתמיד, אבל תמיד,
לא הבנתי למה הם מחייכים. הבנתי שקרה להם משהו רע. אז למה הם
מחייכים. האנשים שם. בתמונות- הקטנות- מרובעות- מסודרות
בשורות- שאח"כ גיליתי שגם מסודרות בסדר אלפאבתי.

לקח לי כמה שנים להבין שאלו צילומים מ-ל-פ-נ-י. בטרם ארע האסון
(-להם. והידיעה- לנו). והם חייכו. הם כולם חייכו. אלו תמונות
שלבטח צולמו בתקופה יפה, שהם היו בה מאושרים. אולי אפילו בשיא
חייהם.

סליחה! סליחה, לודמילה יעקו..נו..בוב. לא, יעקו..חובוב. סליחה,
לודמילה יעקוחובוב. אני מתנצלת. כשהיבטתי בבחור עם החיוך
המקסים שכחתי שיש לי כפית של גלידה ביד ושכחתי שגלידה היא דבר
נמס ועכשיו יש לך גוש לבן על המצח פלוס חצי לחי שמאל וגם שני
פיצפוצים קטנים כאלה על האף. ואת נראית נורא מצחיקה. סליחה,
לודמילה.

הקפה שלי מטפטף על תמונות הרוגי פיגוע ירי. זה לא יהיה מדוייק
לומר שאני ליכלכתי, זה פשוט הסימן העגול הזה שיש מתחת כשמרימים
את כוס הקפה (נטול קפאין אבל טעים דווקא).
אם מיכל אבס (22, סטודנטית, ירושליים) או יצחק לסמן (45, אב
לשלושה, מעלה אדומים) היו עכשיו חיים, הם היו כועסים עליי,
ובצדק. יש להם עיגול כזה של קפה מסביב לפרצוף ואפילו לא בצורה
סימטרית ועכשיו הראש שלהם נראה קצת מוזר. במחשבה שניה? אם הם
היו חיים פה עכשיו לא הייתה להם שום תמונה בעיתון והם לא היו
כועסים עליי כי על שום תמונה שבעיתון אין גם שום סימנים
מלכלכים של קפה בהתאם.
להבא אני אנסה להרחיק את המשקה נטול הקפאין שלי במהלך העיון
בחדשות היום. קצת קשה לי. זה הרגל. ארוחת ערב. סנדוויץ' עם
שוקולד (דיאטה...מי?) וכוס קפה. אני מרימה את הסכין מהצלחת,
טובלת אותו בממרח השוקולד ומושכת ברוגע על הלחם שלי (לבן -
פרוס, 33 קלור', אוופס, לא רלוונטי). עוד הטבלה בשוקולד. משיכה
לאט, לאט על הלחם. אין לי מה למהר. יש לי את כל הזמן שבעולם.
עוד הטבלה. ועוד משיכה.. ועוד הטבלה..(שורקת לעצמי) עוד משיכה.
והטבלה.. ומשיכה.... וזהו. ממממ.. זה מגרה. מניחה את הסכין,
מרימה את השוקולד-בתוך-לחם שלי, ונועצת בו שיניים כשאני לפתע
מגלה שעשיתי למיכל שפם. עם השוקולד. איך אני מספיקה לעשות את
הדברים האלה?
סליחה. סליחה, מיכל. עכשיו יש לה פנס על העין של קפה, ושפם כזה
מפחיד של שוקולד, וזבוב. יש עליה עכשיו גם זבוב. על הפה. אבל
היא מחייכת. "יש לך זבוב על הפה, מה את מחייכת?" אני צועקת לה.
היא לא עונה. יש לה זבוב, על הפה. ועכשיו על האף. ועכשיו הוא
שוב חזר לפה. ועכשיו הוא מנענע את הרגל האחורית שלו, כמו
שעושים זבובים. גועל נפש. אני קורעת את הדף הראשי של העיתון
היומי שלי, מקפלת לכדור מצ'וקמק וזורקת לפח-האשפה עם המרק
פטריות שהתקלקל מאתמול. סליחה, הרוגי פיגוע הירי של היום. בטח
לא ציפיתם לגמור ככה.

החלב שלי מטפטף על תמונות הרוגי מכונית תופת. הפעם לא ליכלכתי
יותר מדי. אולי טיפה פה, טיפה שם. וגם זה לא ממני, אלא
מהסימנים של הקנקן חלב (%1) כי מקודם אכלתי קורנפלקס.
בכל אופן, יש כרגע על בתיה לוי (54, אם לארבעה, קרית שמונה)
ועל עמית יוגב (19, סג"מ, חצור הגלילית) 2 כתמים כאלה של חלב,
אבל בגלל שחלב זה בגוון בהיר אז לא ממש רואים ליכלוך אלא סתם
רטיבות כזו והם דבוקים קצת לעמוד שבא אחריהם. בעצם, שניים.
אני מביטה עליהם.
יש משהו מאוד טראגי בחלב שנשפך על פרצופים שמחים-מתים עם רקע
שחור.קצת קשה לי להסביר.
גם החיוכים שלהם יפים. יותר מדי יפים. אני מחפשת מישהו עם חיוך
שדומה לחיוך של אמנון. ז"ל. מהשבוע שעבר. לא מוצאת כזה. הם
כולם צדקו. אמנון באמת היה מיוחד.
אני מפסיקה להביט בכם. נדמה לי שעכשיו זה כבר אתם שמביטים בי.

לא תכננתם את זה, נכון?
לקום בוקר אחד בתור תמונה קטנה- מסודרת - בלה בלה בלה בעיתון
יומי ואחרי שיעבור היום יותר לא לקום. אף- פעם.  אף-פעם.  
אף-פעם.
בטח גם לא תכננתם שילכלכו את הפרצוף שלכם בכל מני דברי מתיקה
שמי שהתבונן בכם התמוגג מהם בזמן שצפה בכם. אבל אתם מחייכים.
כולכם מחייכים אליי.
אהוד (39, שירת במילואים, קצרין) וגלית (21, חודש שישי
להריונה, קצרין) ושלומית (27, בת דודה של גלית, שלומי).
אני ממלאה עוד קערה של קורנפלקס.
גל מחייך אליי. בן 19, מטולה. ושרון החבר שלו גם מחייך אליי,
בן 20 ממטולה וגם אחותו של שרון מחייכת אליי, גילה, בת 26
ממטולה ואתמול חגגה יומולדת.
אני מוזגת חלב לצלוחית הקורנפלקס שלי.
גם אסף מחייך אליי. עם חיוך שמרגש אותי. הברק הזה בעיניים. ברק
יפה. ועיניים תמימות כאלה, גדולות, בגוון של חום-דבש. שבוע הבא
בר-מצווה. לא, כבר לא. לאסף עם העיניים התמימות אין שבוע הבא
בר-מצווה אבל כן יש לו טיפה של חלב על אוזן ימין. ועוד אחת.
בין האף לפה. ועוד אחת. בין שתי העיניים התמימות.
אני מחזירה את הכפית לצלחת.
אולי הגיע הזמן שאתחיל לאכול כמו בנאדם.

אם אי פעם אמות בפיגוע, או בדרך אחרת, ותופיע תמונתי, מחייכת
או לא, בעיתון היומי שלכם, רק דעו, שלא אכפת לי כלל שתטפטפו
עליי חלב. גם לא קפה. אפילו לא גלידה. רק.... שתהיה בלי
פיצפוצים. אם אפשר. אני לא רוצה להיראות מצחיקה.