יום א' הגיע, סוף סוף  יום ראשון.
הסערה בלבי התחוללה כהוריקן
הכינורות ניגנו את מלותיך,

האשמה, שלבי כך משתולל
האשמה, שלך רק כתבתי וציפיתי
האשמה, שעיניי מתערפלות כשרואות אותך
האשמה, בך אשמה שבה אתה חייב להודות.

ציירת לי ענן בצורה של פיל
רך וסמיך, עירום ורטוב מתמלא בדמעותיי
דמעות שירדו שנסעת, דמעות שלא
התייבשו עד שחזרת,
הדמעות המרובות הרטיבו את חולצתי
טפטפו ויצרו שקיפות, עינייך הסקרניות
ירדו מטה מעיניי, על חזי הזקור העולה ויורד
מנשימתי, שנעתקה לרגע ממבטך.
אחזת בי בצווארי, עלית עם עינייך להביט בי
מביט ישירות לעיניי, רואה אני את תשוקתך
מרגישה את חוזקת הזקיפה שגרמה לי להתרגש.

מרגישה את אחיזתך המתחזקת,
מקרב את שפתיי לשלך נושק לי בעדינות
הופתעתי כי אחיזתך היית חזקה לעומת שפתיך.
נצמדת אליך ברצון ורעד מריגוש
מניחה ללשון חמה ורטובה כשלך
לחקור את קו שפתיי, מרגישה את לשונך
מציירת את שפתיי בנועם וברוך
מניחה לך לצייר את רגשותיי בלבך.

מושיטה יד ענוגה אל הפנים החזקות שלך
מלטפת את רקותיך המתדפקות לצאת.
מעבירה אצבע וכותבת את שמי בשפתיי
ולשונך מלקקת את שמי ובולעת כל אות.

חזרת אליי,  ממרחק כולך מחשבות עלי
חזרת אליי,  כולי מרוגשת, ואוהבת.
חזרת אליי,  מלא תשוקה וגעגוע
חזרת אליי,  מנסה לכתוב את הרגש

ולרגע

חזרנו, למציאות לא מאמינים שזה קורה.
חזרנו, לחבק לנשק ליצור אווירה של קסם וחום
בלי בושה, שם על העננה הלבנה מתגפפים אנו
בלי בושה, מלטפים ומנשקים את כל הגוף
בלי בושה, מתעלסים במלים ומשתוקקים לעוד.


לשדוןה100שלי}{