השעה חמש אחר הצהריים, רחלי ואני יורדות מהאוטובוס
לכותל.הכותל המערבי.
אומרים שפעם הקיר הזה היה חלק מחצר בית המקדש.
רחלי היא בחורה יפייפה ורוחנית.
היא מאמינה שהכותל הוא מקום קדוש והיא נפעמת כל
פעם מחדש מההליכה על החומה.
"את חייבת לעלות ולראות את הנוף מכאן!" היא צועקת
לעברי ואני מנסה לעלות.
אבל האבנים הירושלמיות העתיקות כנראה לא מחבבות
אותי ואת הנעליים הגבוהות שלי ואני מרגישה כאילו
אני עומדת ליפול בכל רגע.
אני מרגישה כאילו המדינה עומדת להפיל אותי בכל
רגע.

כשאנחנו מגיעות לכותל אין יותר מופתעות מאיתנו.
הפעם האחרונה שביקרנו פה הייתה בחנוכה והיו רבבות
אנשים.
עכשיו? אנשי אבטחה. המון אנשי אבטחה.

והכותל ריק. אין כמעט אף אדם. נשים מעטות עומדות
דוממות ליד האבנים.
מנשקות, מתפללות, ממלמלות ומנהלות שיחות שלמות
עם אלוהים. איפה הוא?
נראה שהוא עזב. הכותל, קיר עתיק מלא צמחייה
ופתקים קטנטנים תחובים לו בין אבניו נראה עזוב ויתום,
כאילו בעליו נעלמו.

אני מביטה באנשים סביבי, פני כולם נפולים.
ארבע או חמש זקנות כבר ניגשו אלינו לבקש צדקה.
נתנו. איך אפשר שלא?
והכל שקט. ישנם ילדים, אך גם הם לא מוציאים הגה
מפיהם.
ילדים,כאן הוא הכותל. אפשר לדבר עם אלוהים.
ולקראת עזיבתנו אני מבחינה באישה עם כיסוי ראש
צבעוני על ראשה וילד קטן.
"תנשק את הכותל." היא אומרת לו בקול שקט.
לא,היא לא מצווה עליו. היא אומרת לו. פשוט כך.
הילד הקטן, בטח קוראים לו משה או יעקב, אולי אפילו
אריה מקריב את שפתיו אל האבנים הקרות ומנשק אותן.
ובאותו הרגע כמעט שפרצתי בבכי.