את דני, אני לא אשכח לעולם! דני הווה עבורי כמעט הכל. דרכו, כל
החינוך והערכים שלי התחילו.

אני עוד זוכר את אותו היום כשהחזרתי אותו לילד ההוא, זה היה
כל-כך משפיל עבורי. אחר-כך, חשבתי על זה קצת, והבנתי שזה בעצם
לא היה נורא בכלל. טבעי לחלוטין היה לילד בגילי לנהוג כפי
שנהגתי, ולחשוב כפי שחשבתי לאחר שהחזרתי אותו.

דני היה מיוחד.
הוא הגיע לחנות, ואני התאהבתי בו.
כל-כך רציתי שהוא יהיה שלי, אך ורק שלי! שאני אהיה הראשון
שיהיה לו אותו.
אך זה לא היה אפשרי. כעסתי, הייתי עצוב ומצוברח.

יום למחרת הלכתי לגן, היה טוב ויפה,
ולפתע, בשעת-התנומה, הבחנתי בו, בדני.
הוא שכב לו שם, לצד הילד ההוא, עירום מחוסר אהבה כביום
היוולדו.
באותו רגע, שנאתי את העולם.

לא יכלתי לחשוב שדני, עכשיו של הילד ההוא, שלא העריך ולא נתן
אהבה והשאיר את דני, עירום.
לקחתי ממנו את דני וחזרתי עימו הבייתה.

אימי הייתה מופתעת ושאלה: "מאיפה הבאת את דני?", עניתי לה:
"מהגן אמא."
תוך פחות משנייה היא הבינה בדיוק מה קרה.
היא לא כעסה כמו שהיית מצפה מאמא לכעוס, היא הבינה אותי,
ולימדה אותי, שלגנוב זה לא דבר טוב, זה אסור.
היא בקשה ממני להחזיר את דני לבעלים המקוריים שלו, ולא ידעתי
מה לענות לה, הייתי בטוח שהיא לא תצליח להבין למה לקחתי אותו
מהילד ההוא.
הייתי עצוב ולא רציתי לחשוב על זה יותר, אז קפצתי למיטה
וקיוויתי שארדם מהר.

בבוקר, כשהתעוררתי, חשבתי שוב על מה שאמא שלי אמרה לי באותו
לילה,
המילים שלה חזרו לי בראש שוב ושוב, אפילו את טון הדיבור ואת
הקול שיצא ממנו זכרתי היטב.
זה תפס אותי, חזק, מעבר למה שיכלו מילותיי לדמיין,
המצפון.

הגעתי לגן עם דני, החזקתי אותו חזק חזק, אמרתי לו להתראות בפעם
האחרונה,
ניגשתי אל עבר הילד ההוא, והחזרתי לו את דני.
הילד ההוא לא כעס עלי, הוא הודה לי וחזר לישון.

ודני? דני נשאר עירום ומחוסר אהבה לצידו.
אך הפעם,
הוא ישאר ככה,
וכך דני נשאר,

דני שובבני.