יום ששי, 02/11/01, ערב.
הוא שואל אותי אם אני יושב, קרה משהו רע. הוא פיקד על מחסום
ליד רמאללה, בערך בשש בערב, ירו עליו, זה קרה מהר מאוד. מנסה
להבין אם הוא רק פצוע או שהוא נהרג, מנסה להבין אם השיחה הזאת
באמת מתקיימת. מהבכי אני מבין שזה זה. "מתי הלוויה", מנסה
למלמל (זה הדבר הראשון שעולה לי לראש). מחזיק חזק את המעקה,
מנסה לא לפול. אורות הכרמל צפים במפרץ, משתכשכים בגלים ועפים
עם הרוח. החיילים שלי מנסים לתת לי לשתות, אני לא שומע אותם.
לא שומע כלום, עדיין מנסה להבין מה לעזאזל קרה פה בחמש הדקות
האחרונות.
מרים טלפון הביתה לספר להורים. מדבר עם אמא שבוכה לי פתאום,
ברקע אבא שלי צועק. אומר שאחזור יותר מאוחר ומנתק, חושב למי
להתקשר עכשיו. הפלאפון מצלצל, זאת עדי, בוכה, לא מסוגלת לדבר.
פתאום גם אני מרגיש דמעות על הלחי. "תחזור הביתה, כולם מחכים
לך, עמית צריך אותך, תומר צריך אותך, אני צריכה אותך". "אני
בבסיס" ממלמל, "אני לא יכול לעזוב". היא בוכה. "אורן", יבבה
חלושה, "אורן, הוא מת, הוא מת".
נשכב על המיטה, התיקרה מסתובבת מעלי, זבוב טורדני מגלה את
החלון ועף אל האוויר הלח.
המפקד שלי מגיע, אומר לי לקחת את הדברים, הוא מסיע אותי הביתה.
נכנס למכונית בלי מילים. פסים לבנים וצהובים חולפים מולי
במהירות, משום מה הערב הם מטושטשים. "הכל בסדר שם מאחור"? הוא
שואל. אני מהנהן, רואה את המבט המודאג שלו במראה. מגיע לרחוב,
יורד בשקט, ממלמל תודה, מבטיח להתקשר בבוקר. מדליק את האור
במדרגות ועולה הביתה. ההורים מחכים לי בפתח, מנסים לחבק, מנסים
להסתכל לי בעיניים. זורק את התיק והנשק, מסתכל סביב, רואה את
התמונה שלנו על הקיר.
חולף במהירות בסלון ויוצא לרחוב, שומע אותם ממהרים אחרי. מתחיל
ללכת במהירות לכיוון הבית שלו, שם לב שמכל פיסת רחוב עולה איזה
זיכרון. בסוף זה הופך לריצה. אנשים עומדים שם למטה, ממלמלים
משהו, מסתכלים עלי עולה במדרגות. נכנס בדלת הפתוחה, מסתכל
סביבי. אמא שלו רואה אותי ופולטת חיוך בין הדמעות. ניגש אליה
ומסתכל לה בעיניים, נופל בבכי על הכתף שלה וצועק, מוחץ אותה
בין זרועותיי. אבא שלו מושך אותי אליו, מחבק ואומר לי שבריא
לבכות ושצריכים להיות חזקים. מרפה מימנו ומחבק את אחיו הקטן,
שנהפך בין ידיי לאחי הקטן. "הם בחדר", הוא לוחש לי.
מדדה לכיוון החדר. אחד אחד הם נגלים לפני, יושבים על המיטה
שלו, דוממים. ניגש אליהם, הם קמים. נשפך לעמית על הכתף כמו ילד
שבוכה בחיק אמו, מוצא נחמה רגעית בין זרועותיו, מחבק אותו הכי
חזק שאפשר. הם מסתכלים המומים, בטח לא צפו לזה מימני, שהרי אני
תמיד כזה רגוע ואדיש. מתיישב על המיטה ובוהה סביבי, נתקלים אחד
לשני בעיניים.
פתאום שומעים ציפורים מצייצות, מחליטים ללכת. בסלון המג"ד
ושלושה חיילים. בעיניים עייפות הם מדברים עם ההורים שלו, מול
מפה פתוחה על השולחן. חומקים אל הרחוב הקר, ממלמלים שלום.
רועי ואני חוזרים בשקט הביתה, טיפות הגשם מחליפות את הדמעות.
נעצרים ליד הבית שלו ומסתכלים אחד על השני. משפיל מבט ומסתובב,
צועד הביתה. הנעליים מרעידות את השלוליות. נכנס בשקט לחדר
וסוגר את הדלת, פושט את המדים ונשכב על המיטה, מושך מעליי את
השמיכה ובוהה בתיקרה. בחוץ אנשים מתחילים ללכת לבית כנסת,
להתפלל לאלוהים שיהיה טוב...