שישה חברים יושבים לידי, שלושה מכל צד, תכף הם ירימו אותי על
כפים. בעצם רק שנים מהם באמת חברים שלי, כל שאר הארבעה סתם
נצנצנים, לא שהיתה לי הרבה ברירה אף אחד לא ממש שאל אותי וזה
גם לא ממש משנה, העיקר שזה יראה טוב, שישה לוחמי צנחנים סוחבים
את ארון חברם לנשק. כולם משפילים מבט ובוהים בארון שלי, תכף
הנ"נ יעצור וכולם יחבטו זה בזה כמו הכדוריות של ניוטון. הנה
מתקרב רס"ר הבסיס, תוקע בהם מבט קר ואומר, יאללה תורידו אותו.
זאת הלוויה הראשונה שלו. הוא כל כך לחוץ שאתמול הוא תרגל את
מטח הכבוד במשך שעות וכל הזמן החליף אנשים, עד שהוא הגיע
לשילוב המנצח. בטלפון הוא הסביר לאישתו שמאד חשוב לו שהלוויה
תהיה כמו שצריך ויכול להיות שזה יעזור לקידום שלו בעתיד אם הכל
ידפוק, לכן הוא ביקש שהיא תקליט את הכל בוידיאו כדי שהוא יוכל
לראות הכל שוב ולהפיק לקחים.

בלי ששמתי לב אני כבר באוויר, רואים מפה את כולם. בחיים שלי לא
ידעתי שאני מכיר כל כך הרבה אנשים, איפה היו כל הכוסיות
הבוכיות האלו כשעוד הייתי יכול לזיין ? למה לא באתן אז ? בכי
חנוק נשמע מאחור, אמא נראית די שבורה. כואב הלב אבל אין מה
לעשות, אבא תומך בה עם מבט מבולבל וכל שאר ההמון נוהר אחריהם.
החבר'ה מהפלוגה מנסים להחזיק את עצמם, אם לא בשבילי אז בשביל
מספר טלפון מאחת הכוסיות. מפה אני רואה את גבי, השיער שלו
מפוצץ בג'ל כאילו הוא יוצא לאומן ולא להלוויה, פוזל וכמעט מזיל
ריר לכיוונה של מישהי שחבל שלא הקדישה לי את אותה תשומת לב
לפני שחטפתי את הרסיס.

הגענו לבור, "אז זה המקום" אני חושב לעצמי מביט ימינה ושמאלה
והמלאך גבריאל שואל, "הנאים השכנים בעיניך  ?", "נאים" אני
מפטיר, כאילו מישהו שאל אותי. כשהחבר'ה מורידים אותי מגובה
הכתפיים ומתחילים לשלשל אותי לבור אני מתחיל לקבל דיכאון. עוד
לא זיינתי את קלודיה שיפר, לא הייתי במסיבת "פול מון", לא
קראתי את ההוביט בתרגום טייסי ח"א בשבי המצרי, יש לי עוד דברים
להספיק.

איזה חרא זה למות, פשוט בא לי לבכות. אבא אמר קדיש הכי שבור
שיכול להיות, הוא גם זכר לקרוא הכל בצרה, לא כמו באזכרות של
סבא שהוא סתם ממלמל וכשהייתי מעיר לו הוא היה אומר, "כשאני
אמות תקריא את זה איך שאתה רוצה". בא לי לתת לו מכה על השכם
לקרוץ ולהגיד לו," נו אז מי מת קודם" ? המ"פ מדבר מילים יפות
שימרחו למחרת ביותר מדי דיו אדומה בידיעות ומעריב. הבנות מבכות
חרישית וכל החבר'ה תומכים בהם לעזרה. דווקא זה שיפר לי קצת את
המורל. אם אני לא יכול לזיין לפחות שחמישים חבר'ה ימצאו זיון
במקומי. עדיפות חמישים אורגזמות לזכרך מעוד אנדרטה מחלידה. אם
מחשיבים את הבנות זה עוד חמישים אורגזמות (ארבעים ושמונה אם לא
סופרים את הלא-ציוניות שמזייפות) ואולי מתוך החמישים, חמישה
זוגות יעשו חברים, ומתוך אלו זוג אחד יתחתן וכשיום אחד הילד
שלהם ישאל אימא, אבא  איפה נפגשתם, הם יביטו אחד בשניה יזכרו
בשמי ויחייכו.