כאב מדורג

באותו השבוע הזמנתי את רונן לבוא לביתי לארוחה עם ההורים
שיכירו אותו, הכל הלך חלק ויפה, והם חיבבו אותו מייד.
לאחר הארוחה רונן חזר איתי לחדרי, ודברנו בינינו, הפכנו להיות
חברים. לא ידעתי עד כמה זה משמעותי בשבילו כי הייתה לו כבר
חברה בעבר התיכוני שלו... אז אמרתי לעצמי שאני בטח סתם עוד
"זיון לדרך" אבל זה ממש לא היה ככה. הוא הוכיח לי אחרת לאורך
כל התקופה שהיינו ביחד, וזה גרם לי להעריך אותו עוד יותר
מבעבר.

בשנה הראשונה להיותנו זוג היה מדהים! את מרבית השנה בילינו
ביחד רוב הזמן, כאשר הוא לא עבד וכאשר אני לא חרשתי על חומר
מסויים.
אבל בהמשך היה קשה, התגייסתי לצבא, ובקושי היינו מתראים, לא
תמיד הייתי חוזרת לחמשוש והיה קשה לשמור על קשר במצב כזה.
מה גם שמצבו של רונן הלך והתדרדר, ולא יכלתי להיות שם לצידו
בגלל הצבא וזה נורא העציב ודיכא אותי.

יום אחד, חזרתי מהבסיס, הוא טלפן ושאל אותי אם אני אבוא לבקר
אותו היום, אמרתי לא שאני לא אוכל כי אחותה של אימי באה לבקר
אותנו אחרי הרבה זמן שלא ראינו אותה ושאני לא יכולה סתם ככה
ללכת...
לא היה לו מה לומר לי, כנראה שהוא פשוט היה מאוכזב ממני שאחרי
שאכזבתי אותו כל-כך הרבה בזמן האחרון בין אם זה היה באשמתי
ובין אם זה לא, וששוב אכזבתי אותו הפעם, אפילו אם זה לא היה
בשליטתי בכלל.
התחלנו לריב בטלפון וזה הפך להיות לא נעים, אז אמרתי לו שנדבר
כבר פעם אחרת, וככה נגמרה השיחה.

הרגשתי שמשהו לא בסדר אצל רונן, לא רק מבחינה רפואית, שהוא
משתנה מסיבה כלשהי, אני הייתי בטוחה שזה קרה בגלל שאכזבתי
אותו, אך טעיתי.
יומיים מאוחר יותר דברתי איתו שוב, והוא סיפר לי שיובל נהרג
במהלך פעילות מבצעית בשטחים, לא ידעתי איך לעכל את זה, ומייד
הבנתי שזאת הסיבה העיקרית שרונן השתנה בזמן האחרון.
אחרי שפחות או יותר הבנתי שאת יובל לא נראה יותר, כעסתי וצעקתי
על רונן, שאלתי אותו למה הוא לא אמר לי את זה לפני יומיים, הוא
לא ענה לי, הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב עכשיו ושהוא ידבר איתי
בלילה.

אריק, יש לנו עוד שעה, נצא עוד חצי שעה, תן לי רק לסיים.

כמובן שאחר-כך הבנתי שרונן לא סיפר לי כי הוא חשב שאני לא
אעמוד בזה והוא צדק.
את יובל הכרתי דרך רונן. יובל היה החבר הכי טוב שלו, היינו
יוצאים לבלות ביחד הרבה, ויובל נעשה ידיד מאוד טוב שלי עם
הזמן. היו לו את הקטעים והשטויות שלו אבל בחיים לא חשבנו שזה
יקרה לו.
הוא תמיד ידע מה הולך סביבו בכל עת ועת, ותמיד ידע לשמור שליטה
על המצב אפילו אם זה היה המצב  החמור ביותר שאפשר לחשוב עליו.

זה עדיין לא נתפס לי במחשבה שהוא איננו ולא אראה אותו יותר, לא
יכלתי לחכות יותר, התקשרתי לרונן חזרה אחר-הצהריים ואמרתי לו
שאני לא מסוגלת יותר לחיות ככה, שמספיק רע לי שאני והוא לא
מסדרים והמצב הבריאותי שלו גם מתדרדר, עכשיו גם יובל איננו.
רונן הכיר אותי מספיק טוב וידע שאני מסוגלת להגיע למצב קיצוני
שאני אפילו אפגע בעצמי, הוא מייד הגיע לביתי, היה שם לצידי
והרגיע אותי.


פגישה עם מלאך המוות, הרואה ואינו נראה

עברו כמה שבועות, המצב נרגע, אני קבלתי מהצבא יותר זמן לחזור
הבייתה וזה החזיר את הקשר הטוב ביני ובין רונן. אך מצבו
הבריאותי לא השתפר בכלל, הוא רק הוסיף להחמיר.
עוד כבערך חודשיים פלוס מינוס, יהיה זה יום השנה שלנו, היום בו
אני ורונן הפכנו לחברים, כבר היו לי מחשבות שלא יצא לנו לחגוג
ביחד מכיוון שרונן בילה את רוב הזמן בבית-החולים באשפוז למקרה
שמצבו יחרוג עוד יותר ממצבו "הרגיל" שכבר אינו טוב בכלל.
התפללתי לנס, והנס הגיע אבל הוא גם היה הפכפך בסופו של דבר.

רונן יצא ממצבו הקשה ויכל לצאת חזרה הבייתה, הרופאים אמרו לו
שרק לא יתאמץ יותר מדי והכל יהיה בסדר. רונן מטבעו לא אדם עצלן
ורצה לחזור לעבוד מהר ולראות שהכל דופק כמו שעון בעסק שסבו
הוריש לו - המסעדה. אני לא אדם שתומך בדברים שאני לא מאמינה
בהם או בטובתם בדרך-כלל, אך תמיד ניסיתי לתת תמיכה לרונן לגבי
כל דבר, אז גם הפעם עודדתי אותו לחזור לעבוד למרות שלא חשבתי
שזה הכי טוב בשבילו.

כעבור שבוע וקצת שרונן עבד באופן קבוע, המצב שלו שוב התחיל
להתדרדר, הוא היה מודע לכך אך לא שיתף אותי בזה, הוא לא רצה
שאדאג וששוב הוא לא יוכל לבלות איתי או לראות אותי הרבה.
ואז...
זה קרה.
הרופאים עשו אבחנה ואמרו שהוא נפטר מדום-לב, אני לא ממש מצאתי
קשר בין לבין אבל עדיין, זה לא שינה את העובדה שהוא לא היה
עוד, כאן, בחיים, בין אם לצידי או לא.


ריקנות

התעוררתי.
לא ידעתי אם לקרוא למה שחלמתי פנטזיה, או סיוט, לעבור על כל
התקופה ההיא שהייתה לי איתו ובסוף להישאר עם ריקנות עצומה שלא
נותנת לי משמעות להמשיך לחיות כשהוא לא כאן לצידי.
עשיתי סיבוב בבית לבדוק איפה ההורים שלו, הם לא היו שם, הם לא
השאירו פתק לאן הם יצאו, גם ספוט לא היה בבית, הריקנות אצלי
התגברה.

המחשבה שאני בביתו של רונן, ואף אחד לא כאן, השקט הזה.... זה
לא שקט של רגיעה, זה שקט של אחרי הסערה, שקט שבלתי-ניתן לתיאור
במילים או בכל דרך אחרת, חייבים לחוות אותו כדי להבין, ועכשיו
אני מבינה את השקט הזה כבר בפעם השנייה, ולא חושבת שאעמוד בזה
הפעם כשאין כאן אף אחד רונן, אף אחד שיבין אותי כמו שאתה הבנת,
תמיד.

אני מנסה לשמור על אופטימיות רונן, אני רוצה להרגיש שהשארת
משהו מעצמך לפני שעזבת, את החיוך המהפנט שלך, האופטימיות ללא
הגבולות שלך, האופי המדהים שלך שכל-כך קסם לי.
אין לך מה לדאוג, אני לא אגיע למצב קיצוני, אני אשאר כאן עם
המחשבות שלי, ואנסה להמשיך בלעדיך, רק שתדע, שאני לעולם לא
אשכח אותך, רונני שלי, רונן.


טוב אריק.. אתה מוכן? זזנו?
לקחת את המפתחות של האוטו?
דרך אגב, אל תשכח לתת לי אחר-כך הצעות לשמות לפרק הראשון.