אימת המבטים. האם חוית פעם תפילה שקטה כזו שלא לדעת את שכבר
ידעת. את שכבר נקרעת. רק לשמוע מחדש את רחש הסיגריה הנשרפת על
נייר ועל עשב.
             ההסתחררות המשוועת הזו
                                 לכלום
                       ומתי בפעם
                                      האחרונה.
ואני שנשבעתי שאבני העיר הזו את דמי לא יקחו לעולם, לעולם לא
יקחו כמו ששפתי לעולם לא תישקנה שוב את מצבתי ולו רק מכורח
האימה הזו שלא לדעת קרעים נשברים ורסיסים חרוכים. בדלים
אחרונים שאספתי אלי בתהיה מפוזרת של ידע העץ שאת גזעו צבע אי
מי בלבן בניסיון לא לעשות דבר. השלטים שיאמרו לך כי לא ידעת את
שקראת ואם ידעת הרי שהאינסוף הזה אינו שלך.