לפעמים זה קורה,
אני מוצא את עצמי באותו מצב מוכר.
אני מתגעגע.
מתגעגע לריחות המשגעים, למגעים הנחוצים, למבטים העמוקים,
ולחיוך המפנק. אותו חיוך שגורם לי לרחף.

עכשיו זה קורה יותר מתמיד.
אני שוב ושוב משתוקק להתעורר מוקדם בבוקר, כדי לשבת ולצפות.
לצפות בך ישנה כמו מלאך;
מלאך שאף - אחד לא היה רוצה להעיר.
כשהתעוררתי בבוקר, וגיליתי שאני לא יכול לצפות,
כי אין במה, התחלתי לקפל כביסות.
קיפלתי, ונתקלתי.
נתקלתי בדברים שלך שגרמו לי להתגעגע.
ניסיתי להעסיק את עצמי במשהו, משהו אחר.
אז התיישבתי לראות טלוויזיה.
והתחלתי לחפש סרט או סידרה.
זיפזפתי, ופתאום עצרתי.
מצאתי סרט דרמה ישן, מהסוג שאת אוהבת,
אז קראתי לך..
ולאחר כמה שניות, נזכרתי שאת לא כאן.

לקחתי את הטלפון וחייגתי,
ובלי לחשוב חייגתי אלייך.
אחרי שהבנתי;
נשמתי;
והקשבתי.

שמעתי בצד השני קול זר מודיע לי:
" מספר הטלפון אינו זמין כרגע. אנא נסה במועד מאוחר יותר."
ואז נזכרתי, שעכשיו, גם הוא הפך לחלקיקים קטנים.
שמפוזרים להם בין סרטי הסימון הצהובים.
זרקתי את הטלפון ושברתי אותו.

נשברתי.
כל דבר שאני עושה, (או לפחות מנסה)
גורם לי להתגעגע.
השתגעתי.

אחרי שהלכת,
הכל קפא,
הכל דמם.

וכל מה שאני שומע,
שוב ושוב,
זה את אותו משפט קצר..
"מספר הטלפון אינו זמין כרגע..."