חודש.
המסע שלנו בחיים נמשך כבר חודש.
מסע משותף.
עלינו על עוד רכבת. בדרך למקומות חדשים.
איני יודע לאן נגיע.
איני יודע כמה עליות יהיו לנו בדרך.
לבטח איני יודע כמה ירידות יהיו.
אבל ממשיכים. לכיוון הלא נודע. ממשיכים עם הרבה אהבה.
ואני מביט עליך, ואתה מביט עלי.
אתה מחייך אלי, את החיוך שלך, שאני כל כך אוהב.
ואתה מחבק. ואתה מנשק.
ואני מאושר.

מאושר מאוד, אפילו.
בדרך, בנסיעת הרכבת, כמו תמיד, אני מסתכל החוצה, דרך החלון.
מביט לכיוון הקודמים, שהיו איתי ברכבת.
מתעניין בשלומם.
עם חלקם, יש הצטלבויות במסילה. עם חלקם לא.  
פני קורנות מאושר.
אותו חיוך שהופיע על פני, מאז אותה פעם, שעלית על הרכבת שלי,
עדיין שם.
ואתה עדיין איתי. על רכבת החיים שלי.
ויש לי הרבה מזל, שהיא גם רכבת החיים שלך.

ואנחנו נוסעים לנו. לעבר מקומות חדשים. לא יודעים לאן נגיע.
לאן תיקח אותנו הרכבת.
לא יודעים כמה שמחה תהיה. כמה עצב יהיה.
אבל כן יודעים, שאנחנו ביחד.
על אותה רכבת.
באותו מסע בחיים.
את העליות - נעבור ביחד.
כמו כן את הירידות.
והירידות, קשות ככל שיהיו, הם עוד חלק באותו מסע בחיים, אשר
בחודש האחרון משמח אותי כל כך.

ומרוב התרגשות, כל מה שיש לי להגיד לך זה...
תודה...
ושאני אוהב אותך.
מאוד.