בלילה חלמתי. אולם, היה זה חלום שהחזיר אותי שנתיים אחורה כשרק
הכרתי את רונן. באותו זמן עוד הייתי נערה תמימה שלא ידעה הרבה
על החיים, לא שעכשיו אני כן, אבל אני בוודאות יודעת להעריך את
החיים יותר מאשר הערכתי אותם בעבר.
את רונן הכרתי בצורה מאוד יוצאת דופן. הייתי אז בת 18, כיתה
י'ב, יצאתי עם חברה שלי להתרים למען "אגודת חולי הסרטן בארץ".
הסתובבנו שעות על גבי שעות בחוץ, לא הצלחנו למצוא הרבה אנשים
שהסכימו לתרום, ולא רצינו לחזור בבושת-פנים כמעט ללא כסף,
ובנוסף לכל הצרות שהיו לנו גם התחיל לרדת גשם בחוץ. התחלנו
לאבד תקווה שהערב הזה עוד איכשהו יכול להשתפר, החלטנו לתפוס
אוטובוס לקניון ולנסות את מזלנו שם.

כשכבר היינו בתוך הקניון טיילנו מחנות לחנות, היינו בטוחות
שבעלי-עסק עם כיסים נפוחים יסכימו לתרום בלב רחב אך טעינו
בגדול, הם הפתיעו ואיכזבו.
בשלב מאוחר יותר פשוט התייאשנו, ומרוב שמירב הייתה סחוטה היא
הציעה שנלך לאיזה מסעדה ונירגע שם, וכך עשינו.

תחילתה של ידידות נפלאה

הגענו למסעדה, ה- מסעדה. איפה שהכל התחיל וגם... הסתיים.
רונן היה עוד מלצר שם בזמנו, למרות שיותר מאוחר סבו נפטר והוא
ירש את השליטה על העסק.
זה היה מעין גורל שכזה, רונן היה אחראי על שורה מסויימת של
שולחנות אך המלצר השני שהיה אחראי על השורה שלנו בדיוק היה
בשרותים, וסבו של רונן ביקש ממנו לתת לנו שירות.
רונן התקרב אלינו, הוא היה נראה מאוד רגוע ושליו, הוא שידר
לסביבה רוגע ואופטימיות, דבר שגרם לי ולמירב להירגע עוד לפני
שהזמנו בכלל משהו.
הוא שאל אותנו מה נרצה להזמין, אני ומירב החלפנו מבטים מוזרים
עם רמזים מוסתרים שאולי כדאי לשאול אותו אם בעל העסק יהיה מוכן
לתרום.. אך נמנענו מזה בסוף.
מירב בקשה קפוצ'ינו ואני קפה הפוך. רונן רשם את ההזמנה, חייך
ללא סיבה וחזר למטבח לבקש את ההזמנה.
לאחר כמה דקות הוא חזר עם ההזמנה שלנו, הניח אותה על השולחן,
ואז שאל אותנו: "אתן מתרימות לאגודה למען חולי הסרטן, נכון?",
מירב ענתה שכן ואני כבר חשבתי על לשאול אותו אם אולי...
אך במהרה עוד לפני שהספקתי להוציא מילה מפי, רונן אמר לנו:
"אני כבר חוזר, אוקיי?", הסתכלנו עליו במבט מוזר, מפוחד
במקצת.. ענינו לו:  "אוקיי", והמתנו.
תוך כמה דקות רונן חזר, ולפתע הניח שטר של 100 ש"ח על השולחן,
לצד הפנקס עם הקבלות של האגודה.
מירב הייתה המומה ואני אפילו עוד יותר... אמרתי לו: "היי...
תודה רבה", ומירב הוסיפה: "כן... תודה!". רונן חייך לו והחל
לפסוע אל עבר שולחן אחר כדי לתת שירות. אני לא יודעת למה, אבל
באותו רגע, הייתי מוכרחה לשאול לשמו. קראתי לו: "היי! אתה יכול
לבוא לרגע?". רונן הפנה את מבטו וחזר אל עבר שולחננו, הוא שאל
אם הוא טעה בהזמנה, וחייכתי אליו ואמרתי לו: "לא, ממש לא, אני
רק רציתי לדעת... איך קוראים לך?". שנייה אחרי זה הרגשתי כל-כך
נבוכה ומטומטמת ואמרתי לעצמי - זהו זה עכשיו באמת עשיתי מעצמי
צחוק. אבל רונן לא שאל אותי אפילו למה אני שואלת, ופשוט השיב
לי. אמרתי לו שיש לו שם יפה והוא הסמיק וחזר לתת שירות לאנשים
אחרים. מאותו רגע אני חושבת שהתאהבתי בו.

מאוחר יותר, כשמירב כבר רצתה לחזור הבייתה, בקשנו מרונן חשבון.
רונן הביא את החשבון, הוא חייך אלינו ואיחל לנו בהצלחה בהמשך
ההתרמה.
קבלנו את החשבון, ומאחורה היה מספר טלפון. אני הייתי בשוק
וליבי פעם בחוזקה, מירב הרגיעה אותי, השארנו לו טיפ ולקחתי את
הקבלה עם המספר טלפון.
בדרך הבייתה כל הזמן חשבתי אם להתקשר אליו מחר או לא.

אריק, אל תשכח שעוד שעתיים אנחנו צריכים להגיע למפגש, אין לך
מה לדאוג, זה יעבור מהר, בנתיים תמשיך להקשיב.

למחרת התעוררתי שמחה ורעננה שאחרי ערב מזוויע כל-כך, הוא
איכשהו הסתיים על הצד החיובי.
אמרתי לעצמי: "למה לא בעצם?", והתקשרתי אליו. בעודי שומעת את
הצליל של חיוג המספרים ליבי פעם עוד יותר בחוזקה מאתמול, לפתע
אני שומעת צליל של שיחה ממתינה.
חשבתי כבר לנתק ולוותר, ואם הייתה לי עוד שנייה זה בטוח היה
קורה! אבל רונן ענה... והייתי מופתעת ולא מוכנה לזה ושאלתי:
"אממ.... שלום, אני מדברת עם רונן?", הוא השיב שכן ושאלתי אותו
אם הוא עסוק כרגע וירצה שנדבר מאוחר יותר, הוא אמר שלא ושהוא
מאוד רוצה לדבר איתי. מאוחר יותר כשכבר היינו חברים הוא סיפר
לי שהוא בדיוק היה בשיחה עם הוריו שהיו בחו"ל אך העדיף לדבר
איתי... כל-כך הערכתי את זה ונתתי לזה חשיבות רבה.

אז דברנו קצת בטלפון, היה נחמד, ולקראת סוף השיחה הוא שאל אם
ארצה להיפגש איתו השבוע, לא חשבתי יותר מדי ועניתי שכן.
קבענו להיפגש כמה ימים אחרי זה, הוא אמר שיבוא לאסוף אותי
מביתי.

יומי הגדול הגיע, בו אפגוש את רונן שוב, ונצא ביחד. רונן הגיע
לביתי, הוא דפק בדלת ומהרתי לפתוח לפני שהוריי יפתחו ויתחילו
חקירה בלשית, אחרי הכל הוא היה בן 21 ואני רק בת 18, מי יודע
מה היו יכולים לומר לי בזמנו, לפני שלמדתי להכיר את רונן
ולראות איזה אדם נפלא הוא, ישר, הגון, בלתי-מזיק, כל הטוב
שאפשר למצוא היה אפשר למצוא בו.

הצלחתי להגיע לדלת ראשונה, פתחתי את הדלת והוא חיכה לי עם
ורדים ביד, הסמקתי ואמרתי לו כמו טפשה: "אממ, מה זה?", הוא
חייך, נתן לי את הורדים ונשק לי על הלחי.
נורא התרגשתי ושמחתי אבל התנהגתי כמו מטומטמת ושאלתי אותו אם
הוא תמיד ישיר כל-כך. הוא חייך אלי ואמר שהוא מצטער ושזה לא
הייתה הכוונה שלו. חייכתי חזרה ואמרתי: "אהה... עזוב. לא משנה
רונן, אני... לא יודעת למה אמרתי את זה, תשכח את מה שאמרתי
אוקיי?", רונן אמר שזה בסדר ושאולי הוא באמת לא היה צריך...
נכנסנו לאוטו שלו ונסענו לאיזה פארק שקט בהרצליה, ישבנו על
הדשא זה לצד זה, מגלים פרטים אחד על השני, משתפים חוויות
ופשוט.. מעבירים את הזמן ביחד.
נורא רציתי שהוא ינשק אותי בפה, וגם ניסיתי לתת לו רמזים ואולי
הוא אפילו הבין אבל פשוט נרתע אחרי מה שאמרתי לו קודם... אז
כבר נהיה מאוחר והתחלתי להתאכזב שהוא לא עושה את "הצעד".
אמרתי לו שמתחיל להחשיך ואולי כדאי שנלך... הוא אמר לי שמייד
נלך, שהוא רק רוצה לספר לי משהו ולשאול אותי משהו לפני זה.
אמרתי לו: "אוקיי, שוט".

הוא לא ידע איך לומר את זה.. ואני כבר הייתי במתח ואמרתי לו:
"נווו", כמו כלבה, אז אחרי איזה דקה שהוא חשב איך לומר את זה,
הוא החל לדבר ואמר לי: "סיון, אני... חולה סרטן. ואני.. רוצה
לדעת אם זה מפריע לך ואם את לא רוצה להיות איתי בקשר יותר",
אמרתי לו: "איזו מן שאלה זאת! ברור שאני רוצה להיות איתך בקשר
רונן.", "זה חמור?", רונן אמר לי שהוא לא יודע עד כמה חמור,
שהרופאים לא נתנו לו זמן מדוייק, כמה שנים אמרו.

אריק, לא זה לא מה שאתה חושב... זה לא יגמר ככה, תחכה קצת
אולי?
יופי, תודה לך... באמת.

אמרתי לרונן, שלא משנה לי איזה מחלה יש לו אני תמיד אוהב אותו.
בהתחלה ניסיתי עוד לשחזר את מה שהרגע אמרתי, רונן היה חסר
מילים, הוא הבין שהתאהבתי בו, ואחרי שאני הוצאתי הכל מהלב גם
הוא, שנינו הסמקנו והייתה שתיקה של כמה שניות, שנינו קרבנו את
עצמנו אחד לשני אבל הפסקנו משום מה. הוא אמר לי שהוא לא רוצה
שאני אתחרט אחר כך, ואמרתי לו שזה באמת בסדר, אבל עדיין, הוא
העדיף שלא, לא ידעתי מה לומר לו אז מכיוון שדי השתתקתי אבל
עדיין רצינו להיות ביחד הוא הציע שנלך לבית שלו. כשהגענו נכנסו
ישר לחדר שלו, כדי לא להעיר את הוריו. ישבנו ביחד ושמענו
מוזיקה, הוא גם השמיע לי שיר אחד שהוא כתב וזה היה מאוד עמוק
ומיוחד בעיניי, תוך שניות לא יכלתי לשלוט בעצמי ופשוט נשקתי
אותו. זאת לא הייתה סתם נשיקה מאהבה כמו כל אחת, שנינו היינו
עם עיניים פקוחות ורק כשנשכבנו על המיטה עצמנו אותם, זה היה
בלתי-נשכח.
רגע של אהבה ותשוקה נועזת בנשיקה אחת.

אריק! אל תלכלך לי את הרהיטים עם כל החטיפים שלך!
ותפסיק לעשות לי פרצופים מוזרים. פשוט תקשיב.