אני והוא נוסעים ברכבת כבר מעל לשבוע.
כל השבוע, ישבנו הוא ואני, על אותו המושב. זה לצד זה. יד ביד.

והנה, עצרה לה הרכבת. ושנינו, יחד, קמנו מן המושב, ויצאנו מן
הרכבת, ביחד.
הסתכלתי עליו, ואמרתי לו "אני אוהב אותך".
הוא הביט חזרה, והשיב "גם אני אוהב אותך, מלאך שלי".
והלכנו לנו. לא למקום מוגדר מראש, אלא למקום כלשהו, אשר נשאו
אותנו רגלינו.
הגענו לחוף הים. פרשנו לנו סדין על החול הקר, וישבנו. זה לצד
זה. ממש כמו ברכבת.
הסתכלנו על הגלים השוצפים, והבריזה האופיינית לים ליטפה את
פנינו.
ברקים הבריקו להם בין העננים. אנחנו הבטנו. תחילה בשמיים
ובברקים. לאחר מכן בים, ואז זה בעיניו של זה. מבט שאומר הכל.
חייכתי אליו. הוא חייך חזרה.
קמנו, והמשכנו במסענו, לאן שנשאו אותנו רגלינו.
הגענו למקום ירוק, מדהים ביופיו. שדה חמציצים שעוד לא פרחו.
התיישבנו על האדמה, והבטנו בשמיים. השמש כמעט שקעה לחלוטין.
קטפנו לנו גבעולי חמציצים, וכמו בילדות, אכלנו. שנינו שקענו
בים של זכרונות מדהימים. שנינו התחלנו ליצור לעצמנו זכרונות
משותפים. והרכבת, אינה עוד חלק מהווה. היא חלק מהזכרון. עכשיו,
אנחנו על קרקע בטוחה. לא על מסילה הררית. ואנחנו ממשיכים לנו,
ברגל הפעם, אל כיוון הלא נודע, אבל ביחד.

ואז הוא סיפר לי. את רגשותיו. את פחדיו. ואני, שיתפתי אותו
ברגשותי וחששותי שלי. אפילו את דמעותי חלקתי איתו. והוא,
כמוני, הביט, ליטף, הרגיע. הראה את אהבתו. וכוונתו עדיין לא
השתנתה. הוא כאן, איתי, בשביל להישאר. ואינו מתכוון ללכת.
למרות שהוא חושש, ופוחד מהלא ידוע. וכמוהו כמוני. אוהב אך
מפוחד מהלא ידוע. אבל בשעת הקושי, אנו שנינו, שואבים כוח זה
מזה.

לאור הנר ישבנו לנו. חלקנו את רגשותינו. ואת אהבתינו. ואז,
עצמנו את העיניים, והפלגנו ביחד בממלכת החלומות, המשותפת כעת
לשנינו.