מסתכלת סביבה, תוהה מה השתנה.
הרחובות ריקים- כולם כנראה ברחו הביתה אחרי האסון האחרון.
מוחה את דמעותיה משרוולה הרטוב. מחפשת מקומות נקיים לזרמים של
בכי ומרי שמוצאים את דרכם מפינות עיניה האדומות גם ככה.

מהרגע בו חרב עליה עולמה, היא מנסה לחפש מקומות מפלט. רצה
בטירוף מפסגה אחת לאחרת- ריצה, הליכה, ריצה.
לא מבינה שאת הפחד והעצב לא תוכל לסלק ממנה.

אחרי שנגמרים לה המקומות, היא מתחילה לשרוט כמו חתולה דרוסה.
בהתחלה בציפורניים, אחר כך בענפים שבורים, זכוכיות. כל מה
שנמצא בסביבתה.
מנוולים! היא צועקת בלחישה עמומה. מנוולים! פורצת שוב בבכי.

רק כרגע שוחררה מבית חולים. לקחו אותה הביתה בעדינות כמו בובת
חרסינה. ותראו אותה עכשיו. מסתובבת כמו שד ללא מנוחה. מנסה
למצוא נקודות גבוהות מספיק כדי אולי לגעת בשמיים.
איפה את?! עדי?! צועקת בלבה. הסרעפת שלה ממש נקרעת מרוב מאמץ
לגייס מספיק אויר כדי לצעוק אבל קול אינו יוצא כלל.
מנסה לקפוץ וליפול. כולה כבר מלאה דם. רק לפני שעות אחדות היתה
שכובה במיטה עם הסדינים הלבנים. ציפורניים נקיות, שיערה מסורק
למשעי. עכשיו- היא כבר סחוטה מדמעות, ספוגה בדם ומלאה בטינופת
טיפוסית של הטבע בקרבתה.
מתפלשת בבוץ כמו חזיר, מנסה להוציא את הטירוף- את השד ושמו
"אבדן" הנכנס בה ואינו יוצא.

זה לא יכול להיות! זה לא יכול להיות!
הראש שלה כבר מסתחרר, עיניה יורקות דם ואש. היא לוהטת- עוד מעט
תעלה עשן. עד שהתעלפה, על הפסגה, מתחת לכוכב שלה. כמו ישו
צלוב, ידיה פרוסות לצדדים, בגדיה מסמורטטים.

בחלומה- היא שבה ומופיעה בדמות מלאך מעל הים. אוחזת בידה, וכמו
שהיו קטנות- הן הולכות על שפת הים יד ביד, וגרגירי החול נכנסים
לה לעיניים.


בהלוויה היא לא היתה נוכחת. מה זה בכלל הלוויה? פרידה ממישהו
אהוב שבדרך כלל לא הגיע לו למות. מי בכלל הכיר אותה? מי ידע
בכלל מהי ומיהי? מה היא אהבה?
היא מנסה לשחזר בזכרונותיה את ריחה, מראהה, הלטיפה שלה, המגע
הקסום. מנסה לשחזר את הרגעים האחרונים במכונית בדרך מתחנת
הרכבת.
שמאלה, ימינה, דרך שהיתה כל כך פשוטה ותמימה הופכת למלכודת
מוות אכזרית. כל יום הן נהגו לפי תור. היא עוד זוכרת את
אצבעותיה של עדי אוחזות בחוזקה את ההגה. שניה לפני התאונה, היא
שקעה בזכרונות בוהה מעבר החלון הנגדי. נוף הילדות שחלף מנגד
הזכיר לה מעשי שובבות שנהגו לעשות. מעדיפה לא לשבור את השקט,
נחה לה בביטחון עד שאורות המכונית התקרבו והיא החלה צועקת תוך
ערפול חושים וחוסר וודאות.

בוקר. השמש רק עכשיו מותחת זרועותיה אל על, ומעירה את קרניה
הישנוניות משנת הלילה הפלאית שלהן. פיהוק גדול ועיטוש שהעיף
כדור אש קטן אל עבר הלא נודע. מילא- זה מה שקורה לכולם בחיים.
הכל חדש לה ולא מובן. המסדרונות האפלים, ארוכים וצרים. ממש
מלכודת לקלסטרופובים. היא תוהה אם כדאי לה לצאת מהחדר. היא לא
העזה לצאת מהרגע שהגיעה.
בום! פשוט ככה. רגע אחד היא במכונית עם חן, רגע אחר כך במקום
אחר.
יושבת מקווצת במיטתה, מסתכלת מסביב. החדר, ריק ואפרורי, מודיע
לה שלא כל מה שקורה אחרי המוות דווקא ורוד. גן עדן? גיהנום?
מנסה לחשוב על מעשים טובים או רעים שיתנו הסבר למקום בו היא
נמצאת.
השמש מטפסת בעצבנות דרך החלון, מנסה לחדור לחדר האפלולי. היא
קמה וסוגרת את התריס. נמאס לה מהלבד הזה!
היא יוצאת החוצה, לא אכפת לה מה יקרה.

המקום, כמו נחיל דבורים מתחיל לקום לקראת בוקר חדש. ראשים
מציצים לאט לאט מהחלונות, אנשים שממהרים למקום כלשהו. אבל היא-
עדיין בשלה. באובדן האישי והפרטי שלה. לא מכירה אף אחד וטוב לה
עם זה.
לאט לאט, הזכרונות אופפים אותה. כמו זרמי האוויר במדבר.
מערפלים את חושיה, לא נותנים לה מנוחה.
הולכת כמו סהרורית, בהכרה מלאה. דורכת בעדינות על כפות רגליה
שנרדמו בשנתה, בינתיים לא רוצה להעירן- שישנו, אז מה? יהיה להן
עוד הרבה זמן להתהלך ככה מסביב.
מגיעה למן "מרכז" עם ספות וכסאות. עלונים על שולחן קטן באמצע.
אנשים יושבים, עצובים ואבלים- קוראים. אף אחד לא מדבר.
שקט.

היא בוחרת כסא ליד החלון שמשקיף על דונמים של פרדסים וגבעות
מוריקות. בקרוב, היא חושבת לעצמה, תוכל ללכת לשם- לבדה.
הדמעות זולגות בעדינות על לחי שרופה, והיא מפליגה במחשבות. רק
עכשיו, אחרי זמן שנראה כמו נצח, המעטה המטשטש יורד מהעיניים
שלה, והיא מתחילה באמת לראות, לא רק להסתכל, מסביב.
מה שהיא רואה זה שהיא לבד. בלי אחותה- בפעם הראשונה. היא נזכרת
בטיול לים, כשהלכו יד ביד. איך החול נכנס לה לאף והיא התחילה
להתעטש. איך שאז, לא היו לה דאגות, וחייה היו שליווים. היא
מתגעגעת לימים ההם, אבל מחליטה להסתכל קדימה.

במרחק, ישנו טבע שונה. נקי וזוהר. היא היתה רגילה לזוהמה
ולכלוך מסביב. הדשא הירוק נראה מזמין כל כך. היא ממש רואה איך
חן היתה רצה שם מסביב כמו ילדה קטנה ונופלת שיכורה לחלוטין.
היא שומעת את צחוקה המתגלגל מהדהד מסביב. בהתחלה הוא חלש, ואז
מתחזק. היא מהדקת את אוזניה, מנסה לברוח מעצמה. ראשה סחרחר,
והיא קמה והולכת. לחדר האפור. כנראה- שאפור הוא טוב לאוירה
לפעמים.

היא יושבת שם שעות, מכווצת על המיטה הקטנה. מציירת בראשה
זכרונות ילדות בפעם המי-יודע-כמה. חושבת, מי זוכר אותה, מי
חושב עליה, ומי מתגעגע. מעלה ופוסלת שמות. עד שנמאס לה והיא
נרדמת.

בוקר. השמש רק עכשיו מותחת זרועותיה אל על, ומעירה את קרניה
הישנוניות משנת הלילה הפלאית שלהן. פיהוק גדול ועיטוש שהעיף
כדור אש קטן אל עבר הלא נודע. מילא- זה מה שקורה לכולם בחיים.
היא מתעוררת למראה איש שעומד מעליה. סביר להניח שהיא היתה
נבהלת, אילו היה איכפת לה מה קורה מסביב. שוב, כבומרנג, מכים
בה הזיכרונות והיא נופלת על הדשא הלח. היא רטובה לגמרי, שיערה
סתור וגרונה מלא בליחה. היא מנסה להיטהר מהלילה הנורא שעברה.
מה היא כבר יכולה לעשות?
היא בוחרת להתעלם מהאיש. נמאס לה מאנשים, והיא הולכת.
לאן?
היא מגיעה הביתה, שמלא בקרובים ומכרים ממש לא רצויים. היא
מתקלחת ונכנסת לחדר שלה ושל עדי. יש שם כמה חברים, מסתכלים
באלבומי תמונות ומחטטים בחפצים. כמה עצוב לה- כמה היא לבד.
היא באי שקט, מנסה למצוא נקודה רגועה בתוך הבית הסוער. כולם
החליטו כנראה להניח לה כי אף אחד לא שאל אותה מה קורה. השבעה
כבר נגמרה- היא לא רוצה לדעת מה קרה שם לפני כמה ימים. היא רק
רוצה למות כדי לשוב ולהתאחד עם עדי.
היא תזזיתית- אין לה מקום משלה. היא רוצה לבקש מכולם שיצאו
מחדרה, אבל היא פוחדת מתגובתם: "תנו לה להיות לבד... עברה עליה
תקופה קשה..." זה מפליא- היא חושבת, כמה שאנשים לא מבינים כלום
במצבים כאלה. איך זה שלאף אחד אין מושג של מה צריך לעשות ומה
כדאי לומר. גם היא לא ידעה מה לעשות במצבים כאלה עד לפני כמה
זמן. האם היא יודעת עכשיו?
היא מחליטה להיות רעה, ולהעיף את כולם: "צאו כבר! צאו!". כולם
מפנים את החדר, והיא כבר מתחרטת.
היא נועלת את הדלת בשקט אחריהם, ומוציאה קופסא ישנה של
זכרונות. "עדי, עדי..." היא לוחשת כאילו לעצמה. מחכה לקבל איזו
אות. משהו. אולי בעצם כלום.
היא פותחת את הקופסא, מוציאה משם דפים, מכתבים, ומיד מחזירה.
אין לה חשק לקרוא את זה- זה מעציב אותה סתם.
היא לוקחת ספר קטן, שוכבת על המיטה ונועצת עיניה במילים
המבולבלות.
נקישות על הדת. האיש נכנס.
"חן..." הוא לוחש לה חרישית. היא רק מרימה את עיניה מן הספר,
מחכה להמשך.
"אני... הכרתי אותה..." היא שמה לב שעיניו אדומות. ליבה מתרחב,
ושמיעתה מתחדדת. המון המון אנשים אמרו לה שהכירו אותה. שהיו
קרובים לה מאוד. אבל חן, היא ידעה מי באמת הכירה. נשים
מבוגרות, באו ולחצו את ידה. בקול צורמני אמרו לה. היא רק רצתה
לקבור את עצמה. אולי במקומה של עדי. "זה לא פייר!" היא חושבת
כל הזמן. "למה לי מגיע כל התוהו ובוהו?" בהתחלה, היא רצתה
להחליף עם עדי. היא, כמובן, העדיפה למות ולהשאיר לעדי את כל
ההתעסקויות עם אנשים. אבל כל פעם שחשבה על זה, היא רק רצתה
לשרוט יותר חזק, ולברוח יותר רחוק! היא שנאה את עצמה על שיכלה
לחשוב על דבר שכזה.
היא לא רצתה להמשיך לשמוע אבל בקולו של האיש היה דבר מיוחד
ושקט. כמו קול של גלים המתנפצים אל החוף. קול מונוטוני, אבל
עמוק וממכר. "חן..." הוא חזר ואמר כאילו רצה להגות את שמה.
"אני הכרתי את עדי. בשנה אחרונה הייתי איתה הרבה". היא רצתה
לחקור אותו, אבל היא עייפה מחקירות. פשוט לא היה לה כוח
להתמודד יותר.

צהריים. השמש כבר במרכז השמיים, נחה לה במקומה. שולחת קרניים,
עושה קצת התעמלות. מנסה לדקור ציפורים במעופם. מה לעשות? יש
דברים שכל שובב עושה.
קמה. לא באמת- מספיק רק בשביל לתת למציאות החדשה לסתור על
פניה. ברגע שהכל מכה בה מחדש, היא חוזרת ומתחפרת בין השמיכות.
אין לה מה לומר- אין לה למי להגיד. היא לבד. לגמרי.
היא מתהלכת קצת, מנסה לתת למחשבות זמן לשקוע, אבל מהר מאוד
מבינה שככה הן רק עולות וצפות שוב בתודעתה.
היא יוצאת מהחדר. אולי רק בשביל להרגיש שליטה מסוימת
בפעולותיה. היא החליטה שהיא לא תתן לעצב לשלוט בה.
יש אנשים במקום הזה, אולי אפילו אותם האנשים. אף אחד לא מדבר,
כל אחד באבדן האישי שלו. אותו סיפור- היא מגיעה לאותו מרכז.
"אולי..." היא חושבת: "אולי, יש עוד משהו כאן. יש כאן בטוח
מישהו שאפשר לשאול אותו". היא להוטה למצוא חברה. למעשה, היא
רוצה למצוא מישהו שיחליף את החברים שלה. היא עדיין לא מבינה,
שאין תחליפים. ושאת החיים החדשים שלה למעלה היא צריכה לחיות
לבד. כזאת תינוקת- כזאת תמימה. היא לא עשתה אף פעם משהו רע לאף
אחד. כשהיתה ילדה קטנה, ועדין לא היתה לה תודעה לתאונות ולמוות
בטרם עת, היא תמיד אמרה שאם היא תאבד את אחותה- היא תתאבד. היא
תארה לעצמה בראש בעל, ילדים ובית גדול. היא ניסתה למצוא פתרון
לילדיה התאומים שישארו בלי אמא- כי הרי היא תמות. היא לא חשבה-
אף פעם, ולו רק לרגע- שהיא תהיה במצב כזה. היא רוצה לחזור
לישון- המחשבות שוב פעם מפריעות לשלוותה. היא פוחדת מהחלומות
שאולי יבואו. היא לא רוצה לראות את חן בחלומות. היא מפחדת
מהחלומות כי אין לה שליטה עליהם. היא פוחדת שבחלום, חן אולי
תעשה משהו רע. ומה יקרה אז? חן לא תהיה שם כדי להרגיע אותה
ולומר לה שהכל בסדר. היא לא תוכל למצוא מישהו שינחם אותה. היא
תצטרך לבד להרגיע את עצמה. מעניין מה ההורים שלה היו אומרים.
היא היתה רוצה לשאול אותם. השמיים האלה- החומה שנוצרה ביניהם,
זה מעיק עליה. מעולם היא לא יצרה חומה סביבה- היא מעולם לא
ניתקה את עצמה מהאנשים שאוהבים אותה. ועכשיו, היא אפילו לא
יכולה להיות משענת בשביל אלו שצריכים תמיכה.
יש לה סחרחורת קלה, והיא עומדת לרגע עד שתחלוף. ממשיכה ללכת.
"אפשר לחשוב, מה יקרה אם אפול- אמות?"
מתהלכת בתוך מבוך מסדרונות, פונה לאן שרגליה פונות. היא עוקבת
בדקדקנות אחרי זבוב קטן כאילו הוא זה שיושיע אותה מצרותיה.
לבסוף, היא מגיעה למרכז דומה לזה שהיתה בו. האנשים, כולם נראים
כאילו יצאו מהלוויה (זה אירוני, כי הם כנראה אלה שלכבודם ערכו
את ההלוויה...).
היא מתיישבת שוב ליד החלון, אבל הפעם בזווית העין היא רואה פתח
לחדר גדול. היא מחליטה לבדוק אותו. במילא אין לה כוח לשום דבר
אחר.
היא רואה אנשים בשורה. מאחורי שולחנות. על השולחנות מונחים
דפים וכלי כתיבה. היא נגשת אל מישהו, והוא פונה אליה ראשון:
"את רוצה תור לחמש אחר הצהריים?" "תור? מה תור?" "תור
לפסיכולוג".
"כמה הגיוני", היכתה בה המחשבה- פסיכולוג! היא הנהנה, מה אכפת
לה לבלות קצת זמן עם פסיכולוג. והלכה לה. משאירה את זה
כתעלומה. עד חמש.

צהריים. השמש כבר במרכז השמיים, נחה לה במקומה. שולחת קרניים,
עושה קצת התעמלות. מנסה לדקור ציפורים במעופם. מה לעשות? יש
דברים שכל שובב עושה.
חן שוקעת רגע במחשבות, מנסה להפנים אבל בעצם רוצה להתעלם ממנו.
"אז מה?" היא חושבת "רק הגיע לכאן וכבר מגיע לו?" הוא מתיישב
על כסא בחדר, ומוריד בעדינות את בגדיה, ביודעין כך חשדה חן, של
עדי. היא מתלבטת אם לצעוק עליו, אבל אין לה חשק להתחיל ויכוח.
חוץ מזה אולי זה מה שהיתה צריכה- איזה אחד שיראה לה שהכל אנושי
ושעדי לא הפכה להיות פתאום איזו אגדה שכבר לא קיימת.  החדר שלה
אולי מזכיר לה יותר מכל את עדי. החדר שלה- זה נשמע נורא... מה
היא תעשה עם כל חפציה של עדי? אין לה כוח לחשוב על זה עכשיו.
נמאס לה.
"עדי היתה טיפוס התנדבותי" פתח האיש ואמר. אני מכיר אותה
ממד"א. ידעת שהיא מתנדבת?" "כן." ענתה חן ביובש. "עדי התנדבה
שם במחויבות, אני ידעתי את זה. יש לה משם חברים." "נכון..."
הוא ענה בחוסר עניין, כאילו הוא חותר למשהו אחר לחלוטין. "סתם,
רק רציתי להגיד לך, חן, שהכרתי אותה והרבה יותר טוב ממה שאת
חושבת. אני יודע מה עובר עליך- את חושבת שאני לא מבין שכל בן-
אדם שני ששמע עליה איכשהוא אומר לך שהוא מכיר אותה? אני יודע.
אבל עובדה שאני כאן ואומר לך בדיוק אותו דבר. זה אומר שיש לזה
סיבה." היא לא ענתה. היא הרגישה את הדופק שלה עולה. איך פתאום
שוב יש לה סחרחורת. "כל כך נימאס לי". היא אמרה לו בגילוי לב
שהפתיע גם אותה. "חן. עדי תמיד אמרה לי שיש לה הרבה מזל שאת
אחותה. תמיד קינאתי בקשר ביניכן. וזה כל מה שיש לי לומר לך.
אני אוהב אותה נורא." חן, מבולבלת ולא מאופסת, הביטה שינית
בעיניים הדומעות והעצובות של האיש שישב לידה. היא הרגישה באהבה
הרבה וכאב הנורא שלו. אולי, יש ישות נוספת אי שם שחולקת אבדן
כזה. המחשבה על הקושי ומה שעומד בפניה התישה אותה, ועתה הרגישה
כאילו הזמן מאט ונותן לה את ההזדמנות לצמצם פערים ולחזור
ולהדביק את הפער בינה לבין חייה שכאילו רצו במדרון תלול. מביט
בה בעיניים עצובות, ומבין שהיא לא יכולה לדבר הרבה. "חן. אני
רוצה לומר..." נגמרו לו המילים. פשוט לא היה עוד מה לומר. לאף
אחד. עדי הלכה, ואיתה היופי והטוהר. התקווה, האהבה- כאילו עברו
מן העולם. המחשבות על עדי נראו רחוקות מרגע לרגע. דמותה הפכה
למטשטשת. ריחה התנדף ומגעה נדמה כאילו לא היה מעולם. הכל נראה
פתאום כל כך לא הגיוני- היא הלכה למקום אחר, והיא לא תחזור. זה
בלתי נתפס.

חן שותקת. גם לה אין מה לומר. לעולם. היא רוצה את עדי וזהו.
אבל היא מסתכלת דרך החלון, בכוכבים שמתחילים לבצבץ מבעד לכתום
שהשמש השאירה, ומבינה כי גם כשאין לה מה לומר עדי נשארת קיימת.
בדמותה, בצלמה, האישיות הבלתי תאמן והאהבה שלעולם אינה נגמרת
ישארו מוטבעות עד שתחזור ותתאחד איתה שינית.

ערב. מהשמש נותר רק אור כתום המפנה אט אט את מקומו לכוכבים.
השמש מבחינתה מתארגנת לשנת הלילה. אורזת את קרניה, ומתהלכת
באיטיות לעברו השני של העולם. מדלגת לפעמים, משחקת בכדור סורר
של אש. טוב לה ככה- היא כבר עייפה ממחשבות.

חמש. עדי מתייצבת מול חדרו של הפסיכולוג הבלתי מוכר. היא מפלסת
את דרכה בין האנשים שמסתובבים בחדר.  
חריקת צירים. דלת נפתחת. היא עומדת מול כיסא בצללים כמו באיזה
סרט אימה ישן. האור מצל על פניו של הדמות והיא לא רואה מיהו.
רק קולו המתהדהד בחדר משרה עליה אווירה נינוחה בניגוד לסירנות
שהיא שומעת בראשה.

פתאום היא מבינה שהיא כבר לא לבד.

"עדי! חכי לי, אני באה אליך! עדי!! חזרי! אל תלכי בלעדי..."

שקט.

בוקר. השמש רק עכשיו מותחת זרועותיה אל על, ומעירה את קרניה
הישנוניות משנת הלילה הפלאית שלהן. פיהוק גדול ועיטוש שהעיף
כדור אש קטן אל עבר הלא נודע. מילא- זה מה שקורה לכולם בחיים.