שלום לך יעקובסון. אתה תסלח לי, אני מקווה, על חלק מהדברים
שאני הולך לספר עכשיו. אני לא מתכוון, שתסלח לי על מה שאני
מספר, אלא על מה שאני אולי אשכח לספר. אין זה אומר שזה לא קרה
יעקובסון. אך הרי לא אוכל לתאר את כל מעלליך הגדולים. אני רוצה
לספר, שכולם ישמעו, מה היה יעקובסון בשבילי. מה בעצם הוא היה
בשביל כולם. אלא שהחיים שלי, לא היו אותו דבר, לולא יעקובסון.
כי כזה מן איש היה יעקובסון. כזה שכשהוא נכנס לחייך, הוא הופכם
פנימה והחוצה.

כולנו אהבנו את יעקובסון. וכשאני אומר כולנו, אני באמת מתכוון
כולנו. הוא היה איש לא רגיל. יעקובסון היה מאותם האנשים,
שמספיק שהיה אומר לך שלום, וכבר ידעת שיהיה לך יום נפלא. אולי
זה מפני שהוא לא הקל ראש בברכותיו. אם יעקובסון היה אומר לך
שלום, היית יודע שהוא מתכוון לכך. כזה הוא היה.
פגישתנו הראשונה, היתה בחנות ללבני נשים. אני הייתי שם, מחפש
דבר-מה לא ברור. נחבאתי אל הכלים בין שתי בובות ראווה גדולות,
בהתאם לנסיבות המביכות. אז הבחנתי בו. אדם גוץ, נמוך, שמנמן
וקירח, משחק לו בנעימים ומניף חזיות לכל עבר. בתחילה חשבתי
שמדובר במטורף, או סוטה כלשהו. ואז הוא עזב את החזיות, והתקדם
לעברי. כנראה מוכר בחנות או משהו, הגיע בזריזות ובהתרגשות,
והביט בי במבט מלא תוכן:
"אתה יודע מי הרגע הנהן לך?" הוא התכופף לעברי כדי להגיד זאת,
היות שאני הייתי ישוב מוחבא בין שתי בובות הראווה. "זה היה
יעקובסון!" אמר בהתרגשות.
לא נעים לי להגיד זאת, אבל אני בטיפשותי עניתי לו : "יופי,
והיונה שמחרבנת לך עכשיו על האוטו, זה איצקוביץ'!" אבל מה
לעשות, עד אז לא הכרתי את יעקובסון. במהרה הבנתי את גודל
טעותי.

זה קרה יומיים מאוחר יותר. לקחתי את רונה בערב למסעדה. מסעדה
מאד מפוארת. לא בטוח שיכולתי להרשות זאת לעצמי, אבל אין זה
העניין. בפתח המסעדה, עמדה אישה, שנראתה חייכנית אך דעתנית,
והסבירה שאין כרגע מקום פנוי במסעדה. הסברתי לה שדוקא הזמנתי
מקום, אך היא לא התרשמה. רונה לא אמרה דבר. אז ראיתי אותו שוב.
לבוש באותו ז'קט רפוי בצבע בז'. הוא החזיק בידו דובי קטן, וצעד
הישר אל המסעדה. קפצתי על ההזדמנות לשיחה : "אין טעם יעקובסון,
אין מקום." אולם הוא עשה עצמו כלא שומע, ונתעוררה בי המחשבה
שאולי הוא חירש. הוא התבונן באישה, והרים את גבותיו. וכך, מיד
הכניסו אותו ופינו לו שולחן במסעדה. והוא ישב שם לרגע, בעוד
המלצרים מרעיפים עליו תפריטים ומיני מטעמים, וכאילו הביט בי.
ואז, קראה לי הגברת הדעתנית, התנצלה על הטעות, והכניסה אותי
ואת רונה אל תוך המסעדה. התיישבנו על-יד השולחן, ויעקובסון
הביט בי, ברונה, ושוב בי, הרים כוסית וחייך. חייכתי גם אני.
כזה היה יעקובסון. בחור טוב. הוא ידע את מה שכולנו רצינו לדעת.
הוא ידע את סודן של הנשים. אני לא בטוח שאתן בעצמכן יודעות
אותו, וגם אם כן, ודאי לא תספרו לאיש. אך יעקובסון ידע.  

הוא לא האמין באמונות תפלות. אני לא חושב שהוא האמין באמונות
כלל, ובעצם ודאי שלא, כי כל האמונות הן תפלות בסופו של דבר.
אבל בחוסר האמונה שלו, היה משהו מיוחד. וכשיצאתי מן העבודה שלי
בשבוע שלאחר מכן, ראיתי אותו שוב. בפתח הבניין, עמדו בכל יום
בשבועות האחרונים, שני לובשי שחור, והציעו לעוברים והשבים
להניח תפילין. הייתי דוחה אותם בנימוס. אולם באותו יום, יצאתי,
וראיתי את יעקובסון עומד לצידם. הם הציעו לו להניח תפילין,
והוא עמד לו לרגע במבט בוחן. לבסוף, לקח את התפילין, פתח את
התא, והוציא את הקלף המגולגל מבפנים. אחד האנשים, הגיש לו עט,
והוא שירבט משהו על הקלף, והגיש אותו בחזרה לאיש. הדתיים הודו
ליעקובסון ללא הפסק, ויעקובסון רק הינהן, והלך לדרכו. רצתי
אחריו והשגתי אותו. "שלום יעקובסון! מה שלומך? עוד לא הספקתי
להודות לך על העניין עם המסעדה."
הוא לא אמר דבר, אלא הצביע בידו על עמוד חשמל שהיה מעבר לכביש,
והביט בי במבט יודע דבר. בירכתי אותו לשלום, וחציתי את הכביש
כדי לבחון את עמוד החשמל. הבטתי בסטיקר שהיה מודבק עליו: "ועל
מי יש לנו לסמוך? רק על אבינו שבשמיים." באותו יום חזרתי
בתשובה.

ראיתי אותו על יד הבית שלי, כמה ימים אחר-כך. הייתי מאד מוחמא
שהוא עבר ליד הבית שלי. התפרצתי עליו מיד: "שלום יעקובסון!"
הוא עיפעף רגע בעיניו, ודומה היה לי כאילו לקח לו רגע לזהות
אותי, עם הזקן והשטריימל. "נו, אולי תגלה לי עכשיו, הא?" אמרתי
לו. הוא הביט בי ולא אמר דבר. הוא רק הנהן והמשיך בדרכו. זה
היה יום חשוב. למרות שהוא שתק יותר מדי, היעקובסון הזה. כזה
הוא היה.

אני מבקש שתסלחו לי, אבל אני לא יכול להמשיך מבלי להזכיר את
הרועים בתורקמניסטן. אני יודע שיעקובסון גם היה רוצה שהם
יוזכרו כאן היום, במסעו האחרון. בתורקמניסטן האנשים פשוטים.
רועים טובים. כשרועה אחד מאבד כבש, כל התורקמנים מחפשים אותו
כל הלילה. ככה כמעט שלא מאבדים כבשים בתורקמניסטן. זה מה
שיעקובסון תמיד היה חושב. הוא לא סיפר לי שהוא נוסע לטיול
בתורקמניסטן. שכן שלי אמר לי. ועוד באותו היום, מצאתי את עצמי
על המטוס לתורקמניסטן. כמה רועים הדריכו אותי, ולאחר שבועיים
ראיתי אותו. הייתי על הג'יפ באמצע המדבר. ראיתי אותו בין עדר
של כבשים. הוא והרועה היו רכובים על שני חמורים גדולים, לבנים.
התמונה נראתה בדיוק מתאימה. הוא הסתכל לעברי, אך לא יכלתי
להגיד אם הוא הבחין בי או לא. בכל מקרה, הוא לא עשה סימן לכך.
הבגדים השחורים היו חמים לי. ראיתי אותו אז רוכב על החמור שלו,
לעבר שתי תיירות שבדיות שהיו שם. כלומר, אני לא יודע בוודאות
שהן היו שבדיות. הן היו יכולות להיות גם הולנדיות, או
אמריקאיות. מכל מקום, הן לא היה תורקמניות. הוא חייך אליהן
חיוך מרוצה, ועלה איתן על הגמל שלהן. החמור נשאר נטוש. וכך
בהיתי בגמל. היתה שבדית מקדימה, דבשת, יעקובסון, עוד דבשת,
ועוד שבדית מאחור. לא ידעתי שגמל יכול לסחוב שלושה. אבל בשביל
יעקובסון זה היה אפשרי. בשביל יעקובסון הכל היה אפשרי. והגמל
החל להתקדם. ירדתי מהג'יפ ותפסתי את החמור הלבן שלו. לומר את
האמת, לא תמיד כל-כך חיבבתי את יעקובסון.

נשארתי ככה המום על החמור לרגע, עד שהתחלתי לרכב. הגמל רכב
הרבה יותר מהר ממני, ואני הגעתי רק מאוחר בלילה לפונדק. נכנסתי
וראיתי אותם. יעקובסון היה ישוב ליד השולחן עם מבט רציני על
פניו, כשמצידו השני של שולחן השח ישב נלסון מנדלה. יעקובסון
היה שחקן שח גרוע מאד. למעשה, יכולתי לראות שהוא לא כל-כך ידע
את החוקים, ונלסון היה צריך לתקן את המהלכים הלא חוקיים שלו
מידי פעם. אבל מאמצע המשחק הוא כבר הבין את העיקרון. אחרי כל
מהלך, הוא הרים את ראשו והביט בנלסון. האחרון שיחק גרוע כאילו
בכוונה, ונתן ליעקבסון לנצח. לאחר המשחק יעקובסון הפנה את ראשו
אלי וחייך. "שלום." הוא אמר, ופנה ללכת לחדרו. כזה איש היה
יעקובסון. נלסון מנדלה הביט בי המום. "אתה יודע מי הרגע בירך
אותך לשלום?" שאל. הרגשתי אחוז דיבוק. "למה נתת לו לנצח?"
צעקתי עליו. "זה היה יעקובסון!" אמר נלסון מנדלה בקול חנוק.
"יופי!" צרחתי. "והיונה שעכשיו מחרבנת לך על האוטו, זה
איצקוביץ'!"

אני לא יודע למה אני מרגיש צורך לספר לך את זה יעקובסון, אבל
אני מקווה שתסלח לי. נלסון מנדלה חזר לדרום-אפריקה. אני רצתי
כמו מטורף, תפסתי את הטיסה הראשונה, והגעתי כמה שיותר מהר אל
עמוד החשמל. אותו עמוד חשמל שהצבעת בשבילי עליו. קרעתי מעליו
את הסטיקר שלך יעקובסון. מתחתיו הסתתר עוד סטיקר: "אם אין קמח
אין סופגניה. על החתום - טבח". חשבתי שתרצה לדעת.
כשסיפרו לי על המוות שלך לא האמנתי. אמרו שזה היה מקרה
מטאורולוגי נדיר. מעין תיעול של רוחות וסופה, תופעה אגדית,
שהרומאים הקדמונים כינו בשם 'ארמילוס'. והנה אני עומד עכשיו
מעל הקבר שלך, יעקובסון בן יוסף, ודרכי עוד אינה ידועה לי. תלך
תשחק בלבני נשים ותזיין בלונדיניות, אבל אני עדיין פה, ולא
סיפרת לי אף פעם כלום. מי אתה יעקובסון? מה כל-כך מיוחד בך?
אתה בסך-הכל שוכב עכשיו מתחת לאדמה - והנה ממש כאן איצקוביץ'
מחרבנת על הקבר שלך! מה תגיד על זה הא? לא תמיד הכל הולך לך
הא? תנוח קצת יעקובסון. וזה כל מה שתעשה מעכשיו. תנוח. אני
הולך הביתה לאכול, ואתה תישאר פה ותנוח ! כמה שזה טוב להשתחרר.
סליחה יעקובסון.