הרכבת שלי עצרה. פתאום. לאחר נסיעה ממושכת. אני עדיין יושב לי,
באותו מקום, בקרון הריק מאדם, על המושבים החדשים, וממתין
בסבלנות.
פתאום, נפתחה דלת הקרון.
הוא נכנס לקרון, עיניים מבריקות ושיער שחור, מחייך.
הוא נכנס לקרון שלי. דווקא לקרון שלי.
הוא התיישב לידי. דווקא לידי.
הוא חייך אלי. חייכתי חזרה.
לשנייה אחת, הסטתי את מבטי ממנו, ובדקתי שאתה, עדיין בסדר.
וראיתי אותך, נוסע לך בבטחה במסלול שלך. שמחתי שאתה נוסע לך
בבטחה, ושטוב לך.
הסטתי את מבטי חזרה.
הוא עדיין חייך אלי. עיניו המבריקות הראו את כוונותיו הטובות.

הוא רכן ונשק על שפתי.
נסחפתי אל תוך העולם החדש.
הוא הניח את ידו על כתפי, הסתכל עמוק לתוך עיני, ושאל אותי...
"איך זה שאתה כזה מלאך?"
ואני, למשמע המילים הללו, נמסתי במקום.
הוא החזיק את ידי בידו.
ליטף את שערי.
הרגשתי את ליבי נמס בזרועותיו. כאילו צלילים על גבי צלילים של
מוסיקה שקטה ונפלאה, עטפו את שנינו ביחד, בעטיפה אחת.
וידעתי.
וסיפרתי לו עליך. על מה שעברנו. על העליה הגדולה בקרון שהיה רק
של שנינו. ועל הנפילה הגדולה, ואיך כל אחד מאיתנו נפל במקום
אחר.
והוא הקשיב. והוא הבין.
"אתה המלאך שלי", הוא אומר לי.
תחושת האושר מתחילה לחלחל במעמקי הלב. תחושת אושר שלם ומלא.

ושוב, דרכינו הצטלבו. והמסילות שלנו נפגשו. הפעם, לשנינו היה
את החיוך על הפנים. סיפרתי לך עליו. על שיערו השחור ועיניו
המבריקות, וחיוכו שובה הלב. ואתה, חייכת אלי, והשתתפת בשמחתי.
אותה שמחה שאתה היית חלק ממנה לפני זמן לא מועט. ועכשיו, אנחנו
שנינו, ברכבות נפרדות, בדרכים בטוחות יותר.

חזרתי אליו. והוא, עודנו יושב שם, עם החיוך הכובש. הוא לא הלך.
אין לו גם כוונות ללכת. וסיפרתי לו. סיפרתי לו את כל הצרות. את
כל האכזבות. את כל החלומות. והוא, הסתכל עלי, והקשיב. ואז,
ליטף את שערי, ולחש באוזני "אני אוהב אותך". ואני, נמסתי, שוב,
בזרועותיו, ונרדמתי. מלא באהבה. מלא בתקווה.

וכשהתעוררתי, ממש כמו בחלום טוב, הוא עדיין היה שם. עם החיוך
הכובש והעיניים המבריקות. וידעתי, שהוא כאן בשביל להישאר.
וידעתי, שהוא באמת אוהב אותי. הוא רכן, ונשק על שפתי בשנית.
"אני אוהב אותך", אמרתי לו. והוא, בלי להגיד מילה, חייך אלי,
וליטף את שערי. והרכבת המשיכה הלאה. רק אני והוא בתוך הקרון.

נוסעים לכיוון הלא נודע.