הרכבות של שנינו נוסעות כבר שבוע.
שבוע ארוך. שבוע קשה.
אני יושב לי בפינה ההיא בקרון. אותה פינה שהיתה רק של שנינו.
נזכר.
נזכר בפעם שישבנו לנו, בקרון, באותה פינה בה אני עכשיו בדיוק,
ושתקנו. לילה גשום. אנשים הולכים מסביב, נרטבים. ואנחנו,
בטוחים, יבשים. הסתכלתי לך בעיניים, ואתה הסתכלת בעיני, ונשקת
לי. נשיקה ארוכה, ובעלת משמעות גדולה.
הזכרונות הללו הציפו אותי כל השבוע. ביחד עם הרגשת כאב
ובדידות, בכי ודמעות. הסתכלתי לי על הרכבת שלך, ואתה נוסע לך,
במסלול הקשה שלך, ואני יודע. אני יודע שאתה מרגיש כמוני.
והרכבת ממשיכה. והמסע קשה. נוסעים חדשים עולים להם לקרונות
האחרים. אבל הקרון שלי, עדיין ריק. המושבים בקרון ריקים. רק
אני בפנים. לבד.
וכמו שידעתי שיקרה, המסילות שלנו הצלבו לפתע. וראיתי אותך
לידי.
"הלוואי שהיו לי סיבות אחרות ללכת", אמרת.
"שלא הייתי אוהב אותך,
שלא הייתי נמשך אליך,
שאתה לא היית אוהב אותי,
שאתה לא היית נמשך אלי,
שזה לא היה עובד"... אמרת בעצב.
ואנחנו שנינו יודעים שהאהבה לא תמיד מספיקה. שלפעמים אנחנו לא
יכולים להיות באותו קרון. ושנינו יודעים, ומבינים, שהגיע הזמן
להמשיך בחיים. בשתי רכבות שונות. שני מסלולים שונים.
ופתאום, אמרת לי,
"אתה יודע... חשבתי פתאום...
מה אני ארגיש אם תכיר מישהו.
ותתאהבו. ותהיו חברים....
והרגשתי צביטה בלב".
והבנתי למה אתה מתכוון, כשאמרת לי. והרגשתי אותו דבר. וחשבתי
אותו דבר, כשסקרתי במבטי את הקרון הריק. ואז, תוך כדי הנסיעה,
המסילות התרחקו שוב. ושתי הרכבות שלנו כבר לא נוסעות זה בצד
זה. ואני שוב מביט לכיוון של הרכבת שלך, ומקווה שתעבור את
הנסיעה בביטחה ובהצלחה.
ופתאום, קמתי לי מאותו מקום, שהיה רק של שנינו, והתיישבתי לי
במושב ריק, חדש לגמרי, בקרון. מתאושש מהזכרונות, מתאושש מהכאב,
ואופטימי. לגבי ההמשך, לגבי העתיד. מוכן בלב שלם להמשיך הלאה.
כי באמת, הגיע הזמן להמשיך הלאה, בחיים. אבל אתה, תמיד, תשאר
חלק חשוב וזכור לטובה מהחיים שלי.
ממשיכים הלאה... |