הוא עמד על ראש הצוק, הביט קדימה אל הקרקע הרחוקה,
שאף ונשף, שאף ונשף.
ממלא את חזהו באוויר הקר, מאזין לשקט המחריש שמסביב.
הפנים העגולות שלה ושערה הארוך עברו בראשו, הוא שיחק בהם לכאן
ולכאן, מעלה בהם חיוך ומזעיף אותם, מגלגל דמעה קטנה שנושרת לה
מעין ימין ומעלה שוב חיוך חושף שיניים, מרצין את פניה ומעלה
שוב את חיוכה הקטן ששמרה רק לו, כפי שתמיד אמרה שנכנסה לביתם
ונשקה על שפתיו.
ויום אחד הכול הפסיק, אין נשיקה על שפתיים, אין דלת נפתחת, אין
מפתחות במנעול, לא צעדים קטנים על השביל, לא טריקת דלת המכונית
ודימום המנוע. רק שקט של ימים שלמים שהאוויר איננו זז, הקירות
שותקים ודמותה שאיננה מאירה עוד את הבית.
היא לא תחזור יותר, היא לא תיגע יותר, הוא לא ינשק את דמעותיה
המתגלגלות בבוקר מעיניה העייפות כך הסבירה, הוא לא ילווה את
צעדיה לאמבט.
הוא לא.
לא.
רגליו עזבו את מבטחן בקרקע, הוא נשמט לאוויר הקר, עוצם את
עיניו וחיוכה עולה שוב, ודמעה ולא של בוקר, מתגלגלת מעיניה
היפות.