New Stage - Go To Main Page

אדם מעוז
/
שווארמה

כשנפלו מגדלי התאומים, ברגר ישב לו בג'מיל וחיסל לו פיתת
שווארמה. היה יכול להיות בכך משהו אירוני, חשב על כך מספר
חודשים לאחר מכן, אם הוא היה יושב באחד ממגדלי התאומים בזמן
שהיה הפיצוץ בדוכן השווארמה של ג'מיל, אבל כאשר היה אותו
פיגוע, אותם מגדלי התאומים כבר לא היו יותר מחלקי בטון ועפר
ולכן האירוניה המבריקה שלו איבדה כל טעם. חוץ מזה, ברגר לא היה
בניו יורק כאשר היה הפיגוע בג'מיל, ובכלל מחשבות עשו אותו
רעב.
באותה שעה קלה, בזמן שהשמש החלה כבר לשקוע באיטיות לא מורגשת
לכיוון הים התיכון, ברגר מחה טיפת טחינה זעירה מלחיו ונתן עוד
נגיסה רעבתנית בשווארמה שלו. עוד מספר טיפות טחינה ניתזו על
פניו בעקבות אותה נגיסה, אך אליהן ברגר לא שם לב.
-"תראה מה זה...", פלט אחד מהאנשים שישב ליד ברגר והצביע אל
עבר מקלט הטלוויזיה הצנוע שהראה תמונות ראשונות ממקום האירוע.
"כן...", ברגר השיב בעניין בלי להרים לרגע אחד את עיניו ונתן
עוד נגיסה, קטנה הפעם, כאילו ניסה להתענג על טעם השווארמה כמה
שיותר זמן.
כל הלקוחות של ג'מיל, העובדים וכעת גם מספר עוברי אורח שעברו
ליד הדוכן במקרה היו מרותקים אל מסך הטלוויזיה. הם הביטו בו
כמהופנטים, מנסים לעכל את מה שהם רואים ושומעים, אך ללא הצלחה.
כאילו היה איזה כשל במוחות של כולם שהעביר להם מידע כוזב. משהו
על מטוסים. משהו על מגדלי התאומים. משהו שהפגיש בין שני
המושגים האלה בצורה לא נעימה במיוחד.
אט אט הלך וגדל קהל האנשים שהצטבר ליד דוכן השווארמה של הג'מיל
ונשא את עיניו אל המסך הקטן שהמשיך להציג תמונות מזעזעות יותר
ויותר. מנהל המקום, שאף הוא הסתכל על הטלוויזיה בעיניים
פעורות, ניסה להגניב את השמחה על כך שהטלוויזיה שלו מביאה לו
לקוחות פוטנציאלים. הוא לקח את השלט והגביר את הקול שבקע
ממנה.
-"בחיית ראבאק, אני מנסה לאכול!", מחה ברגר שניסה למקד את כל
חושיו בחצי פיתת השווארמה שנחה בין שתי ידיו, "אתה לא חייב
להגביר כל כך!". הוא ניסה לעורר את תשומת ליבם של האנשים לכך
שהרמת הקול היתה גבוהה מדי, אך איש לא זז ממקומו. כולם עמדו
קפואים כפסלים מול הטלוויזיה הקטנה.
ברגר טלטל את ראשו בחוסר אונים ולקח עוד נגיסה מהשווארמה שלו.
הוא כל כך שמח באותו רגע שאלוהים ברא כבשים. הוא התבונן בגליל
הברזל שעליו הסתובב נתח בשר עצום - השווארמה - וחיוך קטן עלה
על פניו.
-"אלוהים אדירים...", נאנחה אישה ממושקפת שעמדה מאחורי ברגר,
"מעניין כמה אנשים היו שם...". ברגר לא ידע כמה אנשים היו שם.
הוא בכלל לא ידע איפה זה "שם". הוא לא נתן לאף אחד להפריע לו
מההנאה הצרופה שהוא הפיק מהשווארמה שלו ובטח שלא לאיזה מכשיר
מרובע ממנו שהפיק קולות וצבעים. אמנם בזמן אחר הוא היה נהנה
להתבונן במכשיר זה, אבל לא בזמן שהוא אכל את השווארמה שלו אצל
ג'מיל.
-"הרבה אנשים...", גמגם איש מזוקן שעמד ליד אותה אישה בלי
להסיר את מבטו מהטלוויזיה ולו לרגע אחד, "הרבה אנשים". ברגר
נעשה יותר ויותר מעוצבן על האווירה הדרמטית והעכורה שאפפה את
דוכן השווארמה. הוא כמעט התפתה להסתכל על הטלוויזיה ולראות מה
כל הבלגן הזה, אך במקום הוא נטל עוד ביס מהפיתה שכעת כמעט
ונגמרה. הוא ניסה לחשוב לעצמו כמה כבשים צריך להרוג בשביל
להכין עשר פיתות שווארמה. הוא שוב הסתכל על הגליל שהסתובב לו
באיטיות מונוטונית. רק אותו שיפוד ברזל עליו עמדה השווארמה
וברגר לא היו מרוכזים בטלוויזיה. בעצם, חשב ברגר זמן מה לאחר
מכן, אולי גם הטלוויזיה עצמה היתה מרוכזת במשהו אחר.
בחורה נמוכה שעמדה מאחורי כל הקהל שהתגודד ליד הדוכן החלה
לבכות בשקט, חושבת על הוריה שגרים במנהטן, מקווה שלא קרה להם
שום דבר. איש גבוה ששפם שחור שעמד לידה עיטר את פניו מלמל
לעצמו שנמאס כבר, ודי, ומתי זה יגמר ואיש שמנמן ומקריח שעמד לא
רחוק מהם שאל את עצמו אם הוא זכר לכבות את המזגן לפני שהוא יצא
מהבית. ברגר עצמו החל לחשוב לעצמו מה יעשה ברגע שהוא יגמור את
השווארמה, דבר שהיה במרחק של נגיסות ספורות בלבד. האם סוף סוף
יסתכל על הטלוויזיה? האם יקנה פיתה נוספת? הוא הוציא ארנק
מכיסו ובדק כמה כסף נשאר לו. הוא הסתכל פנימה והתחרט על כך.
כנראה שהוא יאלץ לוותר על עוד פיתה להיום. "לא נורא, מחר נקנה
עוד אבוקדו", חשב לעצמו. היה זה איזה משפט מתוך פרסומת ישנה
מהתקופה שהיו משדרים פרסומות רק בערוץ הראשון. אז כנראה שבכל
זאת גם הוא צופה במכשיר המרובע הזה מדי פעם. ברגר עיקם את פיו
ושוב נעץ את מבטו בגליל השווארמה.
כעת נשארה מולו רק חתיכה קטנה של פיתה. שקיעת השמש כבר החלה
להיות מורגשת כאשר היא עשתה את דרכה באיטיות מערבה, צובעת את
השמיים בדרכה. ברגר הפנה את מבטו בחזרה אל חתיכת הפיתה הקטנה
וחש צביטה קטנה של עצב בליבו. הוא אהב לאכול שווארמה בכל ליבו.
כל פעם שהוא היה אוכל שווארמה, הוא הרגיש מלא - ולא רק פיזית.
הוא חש כאילו הוא והשווארמה הם לבד בעולם, מעין תחושה נפלאה של
שובע...
עד שהוא היה הולך לשירותים, לפחות.
וכעת הוא ניצב מול השווארמה שלו, מוקף בקהל של אנשים שהיה
ממוקד במסך הטלוויזיה, הם לא שמים אליו והוא לא שם לב אליהם,
והלך לקחת את הביס אחרון שלו, לגמור את השווארמה. זהו. הגיע
הזמן.
ברגר הכניס את החתיכה האחרונה של הפיתה לפיו, לעס אותה
באיטיות, ובלע אותה. הוא נאנח אנחה כבדה, טפח על בטנו פעמיים
וקם ממקומו. הוא התבונן באנשים שעמדו סביבו בהבעה מסוקרנת.
עניין אותו מה כבר יכול להשאיר כמות גדולה כזו של אנשים
ישראליים עומדים במקום אחד כל כך הרבה זמן.
-"מה קרה?...", הוא שאל את אותה אישה ממושקפת שעמדה מאחוריו.
-"שני מטוסים נכנסו במגדלי התאומים... זה כנראה פיגוע
טרוריסטי...", גמגמה זו, חוזרת אחרי דברי הכתבים שדיברו
בטלוויזיה.
-"כן...", מלמל ברגר בחזרה, לא מבין בכלל מדוע הוא טורח לענות
לאישה הזו בכלל. הוא תר בכיסיו אחרי איזה קיסם, או מסטיק, או
משהו. כל דבר. טעמה המלוח של השווארמה דבק בפיו כזיכרון ישן
שהוא ניסה להתרפק עליו כמה שיותר וליהנות ממנו, אך אותו טעם אט
אט התפוגג ונעלם מהעולם. היה טעים, עברה מחשבה במוחו. היה לא
רע בכלל.
-"אני בטח כבר אקרא על זה בעיתון מחר", פלט ברגר לבסוף והתחיל
ללכת. איש לא הקשיב לו, אך לו זה ממש לא הפריע. הוא חייך חיוך
אווילי והביט לכיוון השמש שכבר כמעט ושקעה לגמרי. מעניין אם גם
לשמש יש איזו שווארמה מיוחדת משלה, חשב לעצמו. כעת הוא היה
שבע.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/9/02 20:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדם מעוז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה