לכל ההרוגים,
למי שכבר הכל נגמר.
לכל הנותרים,
שזועקים אל העפר.

לכל מי שכאב,
לכל מי שרוצה לצעוק,
לברוח המשנאה
ולהחביא אותה רחוק.

בדמעות של כאב,
בעולם של אהבה,
אכזריות שהורגת
ורוצחת שמחה.

במקום שהמוות גובר על החיים,
כולנו חיות, והיכן האנשים?
זה מעגל שאינו נגמר,
איש אינו יודע מי ימות ומי יראה את המחר.

ואדם לאדם זאב
ולאיש כבר לא איכפת,
אז מה אם הוא ימות?
אז מה אם נישאר לבד?

ואי אפשר לצאת מזה
ואי אפשר לברוח מהר.
אם זה לא יהיה אני,
זה יהיה מישהו אחר.

ילדים קטנים שרבים על צעצוע
וכבר לא יודעים מי התחיל ומי יותר פצוע.
ואין פה אם שתגיד שזה מספיק,
שלא צריך לריב ושצריך כבר להפסיק.

רק שני ילדים קטנים,
ששרויים באופל שחור
ושניהם פוחדים מהחושך
ואף אחד לא ידליק את האור.

ילדים קטנים, שותתים בדם.
ילדים קטנים אבודים בעולם.
והם כבר לא לגמרי יודעים מה הם רוצים,
והם רבים כי הם מרגישים כל כך חלשים.

והצעצוע כבר הרוס
והוא נשבר לחלקים,
בחלקים יש אנשים, שמפחדים וכואבים.
והם רוצים לחזור ביחד והם רוצים שלווה, לא פחד.

ומי יתקן את הצעצוע?
מי בין הילדים ישלים?
כל אחד אומר אחרת,
בכללית, זה אלוהים...?