בלילה חשוך נטול לבנה, אמצע חודש אפריל
טובעת באמצע אוקיאנוס ספינה וסיפורינו מתחיל.
שתי דלתות נפתחות להן יחד, על הסיפון שני מלחים,
נגר וטבח רועדים מפחד, לסירת הצלה הם בורחים.
מבלי להמתין לשאר חבריהם מורידים הסירה אל המים,
רגליהם רועדות חיוורון בפניהם, חותרים במרץ השניים.
השחר מפציע על יום אביב קר וסירה ובה שני הידידים,
הטבח מקיץ ומולו הנגר, ומים מכל הצדדים.
יושבים חברים, מביטים למרחק ושניהם מתחילים לתהות,
כי יום מותם ודאי לא ירחק, בלי מזון או מים לשתות.
מודעים אומללים לגורל האכזר, נסחפים שעות אחדות
אז מישיר טבח מבטו אל נגר ומתחיל להתוודות.
"הו חבר למה באת איתי - עריק אנוכי ופחדן?
הן שקיעת ספינתנו הייתה אשמתי, כי פשוט הייתי עצלן.
עת הלכתי לישון לפנות ערב, נזכרתי פתאום במקרה,
בתנור במטבח אש בוערת, אך אמרתי "זה לי לא יקרה."
אז הקצתי בספינה השוקעת והרגשתי לבי נופל.
לא רציתי לבדוק ולדעת, זעמו של רב החובל".
"הו איזה דבר איוולת טבח, הרי לא הייתה שם כלל אש.
זה אני - נגר מלוכלך. אני האשם... הטיפש.
"בתחתית הספינה יש סדק" אמר לי אתמול מפקדנו,
"עשה נא עמנו צדק וטפל בו למעננו".
אך החלטתי העניין לדחות למחר, בספינה הצוללת הקצתי,
וכשזכרתי כמה קברניטנו אכזר, מיד לסירה קפצתי.
על אי קטן בין הגלים, מלח לגרדום מובילים,
כי את ספינתו הוביל לסלעים - בלילה לפני ימים.
ורב החובל, מבט קר בעיניו, תוהה על מקרה מוזר -
איך זה דווקא מכל מלחיו, נעלמו לו טבח ונגר.
ובמרחק מילים רבים, שטה סירה דוממה,
קברם של שני מלחים, שחטאו בתחושת האשמה.
|