היא שוכבת פה במיטה שלי, כולה ילדה בת שש עשרה, וכזו מתוקה.
השיער הבלונדיני החלק שלה עדיין אסוף לצמה הסינית שעשיתי לה
אתמול בלילה והפה דובדבן שלה נראה כאילו היא רק מחכה שינשקו
אותה. יפה כמו בובת חרסינה לבנה ושברירית.
רואים עליה שהיא בכתה לפני שהיא נרדמה, אני בטח כבר ישנתי אז.
רואים את שבילי הדמעות שניגרו על פניה, יש גם דמעות טריות, היא
לפעמים בוכה גם משינה. אני יושבת על הכיסא שלי ליד השולחן,
מסתכלת עליה מתוסכלת, רוצה לחבק אותה רוצה לנשק, רוצה לעשות
משהו ומפחדת. אני מנסה להיזכר איך הכל התחיל.

זה היה אחרי שהיא לא באה כבר כמה פעמים לפיצה, זה היה בערך
לפני שנה אולי אפילו פחות. הכרתי אותה בבית ספר, שתינו היינו
בנבחרת כדורעף. יצאנו לתחרות- התחרות הראשונה שלה עם הנבחרת.
היא היתה הכי קטנה ודורית המאמנת אמרה לי לשים עין עליה שהיא
תרגיש בנוח. אז התיישבתי לידה באוטובוס, גם ככה כל הבנות
מהנבחרת היו די פוסטמות. בהתחלה חשבתי שהיא סתם עוד אחת יפה.
היא חייכה אלי כשהתיישבתי לידה. "היי" אמרתי לה. "היי" היא
אמרה וראיתי שהיא לא סתם אחת. "מתרגשת?" שאלתי. "קצת.. לא ממש"
אחר כך אני זוכרת שהתחלתי לזיין לה ת'שכל כהרגלי. בדרך חזרה
אחרי שניצחנו במשחק התיישבתי לידה, צחקנו קצת, שמחנו על
הניצחון. אמרתי לה שאני עובדת בפיצרייה בשכונה ושאני אשמח אם
היא תבוא לבקר מדי פעם. אחרי שבוע או משהו כזה היא באה, ביקשה
פיצה עם פטריות. תמיד היא לקחה עם פטריות- גם כשאמרתי לה שאני
יכולה לעשות לה פיצה מדהימה עם תירס וטונה ועוד כל מני דברים
היא וויתרה לטובת הפטריות שלה. היא בכלל שנאה טונה. למחרת היא
השאיר לי פתק בלוקר, סתם אמרה שכיף לה איתי. מאז היתה לנו
התכתבות לוקרים. גם כשנתקלנו אחת בשניה בבית ספר רק החלפנו
חיוכים. באימונים בקושי יצא לנו להחליף מילה. היה לנו קשר של
פתקים בלוקר ופיצות. אחרי חודש היא הפסיקה לבוא לפיצה. בהתחלה
אפילו לא שמתי לב. רק אחרי כמה שבועות שהיא לא הופיעה שמתי לב.
באחד הפתקים היא אמרה שנמאס לה. שהיא רוצה לדבר איתי כמו אז
באוטובוס, לצחוק. לא ידעתי מה להגיד לה לפצפונת. אחרי כמה
שבועות שבקושי החלפנו פתקים היא כתבה לי שהיא אוהבת אותי. ישר
נלחצתי, ידעתי שהיא יודעת עלי. כל הנבחרת ידעה, בטח זה הגיע גם
אליה. כמו מטומטמת כתבתי לה "זה בסדר.. תאמיני לי שאת לא."
לאימון שאחרי היא לא באה. מזיעה ומגעילה באתי אליה הביתה ישר
מהאימון, היא ישבה במרפסת וקראה. "היי פצפונת, מה קרה?"
"כלום.." ענתה בקרירות. "אז למה לא באת לאימון." "סתם.."
"תקשיבי, אני חייבת לחזור הביתה. יום שלישי יש אימון, תבואי
חצי שעה קודם, בסדר?" "אני מקווה" היא אמרה והלכה לחדר שלה.
ביום שלישי היא באה חצי שעה קודם. "מה רצית?" היא ניסתה להיות
קרירה, ניסתה להיות אדישה אבל לא ממש הלך לה, החום נשפך ממנה,
מהעיניים החומות שלה, העיניים שחיבקו אותך במבט. "אל תהיי ככה,
חבל עליך, ילדה יפה כמוך, ילדה מוכשרת." "חבל עלי? מה את לא
רוצה לבזבז אותי?" היא צחקה קלות. "את יודעת שאני מתה עליך."
התחלתי לשחק לה בשיער החלק הארוך שלה. "לא.. לא ידעתי, בכלל
לא." "אז עכשיו את יודעת. פצפונת, אני מתה עליך ואני לא רוצה
שיקרה לך משהו רע." "אני יודעת שדורית אמרה לך לשמור עלי אז,
לפני התחרות, את לא צריכה לשמור עלי גם בחיים." חיבקתי אותה.
מתוקה.. היא ידעה הכל על הכל. גם עלי. יומיים אחר כך היא באה
לפיצה. עוד לפני שהספיקה לבקש את הפיצה שלה לקחתי אותה
לשירותים של העובדים ונישקתי אותה. היא חייכה כמו מלאך. "עכשיו
את רואה כמה שאני מתה עליך?" חייכתי אליה. היא צחקה וחיבקה
אותי. אחר כך עשיתי לה את הפיצה שלה.

ועכשיו היא שוכבת במיטה שלי, בצד שמאל כרגיל, לא תופסת הרבה
מקום גם כשאני כבר לא במיטה. אתמול בלילה היא אמרה שאני לא
נותנת לה את עצמי, שאני לא נותנת לה להכיר אותי. ברור שהיא
צדקה. אמרתי לה שזה לא נכון, שהיא מכירה אותי הכי טוב- וזה היה
נכון. היא הכירה אותי הכי טוב, אבל זה כי אף אחד לא הכיר אותי
ממש טוב. לה נתתי להיכנס למקומות שאחרים לא ידעו שקיימים בי.
אבל אפילו לה לא נתתי להכיר אותי מהבפנים הכי עמוק שלי. נישקתי
אותה והסתובבתי לישון. אחרי שנרדמתי היא בטח בכתה. היא כל כך
רצתה להכיר אותי, ואני כל כך לא רציתי. פחדתי ממה שיקרה אם היא
תכיר אותי. פחדתי בשבילי ובשבילה.
הפצפונת שלי ישנה במיטה שלי, אני מסתכלת עליה ורואה את הדמעות
שלה זולגות על פניה. חושבת, אם היא רק היתה יודעת שעדיף לה
ככה- לא להכיר אותי.