א'

בין כול הרעש והצבעים המתחלפים יש נקודה אחת של שקט.
עצבנות רופפת עוברת בין השרירים. תזוזה מתמדת מחויבת, אולי עקב
המצב, אולי מהסביבה, בטוח שמבפנים.
מחשבות מתחלפות מהר, מבוצעות עוד יותר מהר, פעם ראשונה של מגע
אישי יכולה להוביל לאחוזי צפיה גבוהים.
רגע אחד של שקט יושב לו בין המזוודות עליהן אני מתרוצצת כבר
יום שלם, בינהן בתוכן בסביבתן, יש לי צורך לשנות, הן לא מספיק
טובות בשבילי.
עכשו גם המקום הוא המקום הנכון. הכול זז, כולם זזים, לאן רק
אלוהים יודע, גם אני צרייכה לזוז, ואני לא מספיקה לזוז בקצב
הנכון.
הלחץ גורר תנועות חיצוניות אבל נופל לבפנים, שדה התעופה האחרון
שלי בדרך הביתה ואני עוד לא מוכנה לחזור.

ב'

העגלה עם המזוודות מלאה וכבדה, אני מפחדת שהמזוודות יפלו
החוצה, אני מנסה לדחוף אותה בעדינות, אני מסתכלת בזהירות שהכול
במקום.
אני עוברת דרך הקו הירוק ויוצאת לאויר הארץ.
מיליון אנשים כולם נראים שונה, חלק מחזיקים בלונים ושוקולדים,
רובם מחיכים.ילדה קטנה בוכה ליד הרגלים של אבא שלה ואני עצובה
בשבילה.

הוא די בולט, עומד ככה באמצע האולם כאילו כבר לא מסוגל לחכות
לי. העינים שלו נוצצות, החיוך שלו גדול, הוא לובש משהו אלגנטי
זה הסגנון שלו. אני מקווה שהוא לא ירוץ לחבק אותי אני עייפה
מידי וצרייך להחזיק כוחות בשבילו.
אני דוחפת את עגלת המזוודות עד שאני מגיעה אליו, אני מנשקת
אותו על הלכי, הוא רוצה יותר. אנחנו הולכים למכונית הוא מתעקש
לקחת את העגלה, נראה לו מטופש שאני בכלל חושבת על " לסחוב הכול
לבד", אני נכנעת מהר אבל מבקשת שידחוף אותה בעדינות, הוא
מחייך.
אני אוהבת אותו, אבל הוא מעייף אותי.
אנחנו מגיעים למכונית, אני הולכת לשבת והוא מכניס את המזוודות
לבאגז', מה שלא נכנס לבאגז' הוא מכניס למושב האחורי, בעדינות
כמו שביקשתי ממנו.
כול הדרך הוא מספר לי מה קרה בבית בזמן שלא הייתי, הוא גם
מבטיח לי שהעציצים קיבלו מים, ושהבית מסודר. כשהוא מסיים אני
מספרת לו על המתנות שקניתי לו.
כשאני מגיעה הביתה אני נכנסת למיטה ונרדמת, לא ישנתי בטיסה
ואני עייפה. הוא מכסה אותי ויושב לידי, אני חושבת שהוא אוהב
אותי.

המעבר המהותי הוא עצום, אבל המהירות שהוא מתרחש בה, הלחץ שהוא
גורם, אני בכלל עוד לא מבינה שאני בארץ.
ומה נעלם לי פתאום, ביום הראשון שלי פה אני מסוגלת רק לישון,
לפני זה חשבתי על איך להגיע למטוס.

ג'

אני קמה בשש בבוקר, הוא ישן לידי, מקופל בתנוחה הרגילה שלו.
אני הולכת להתרחץ, להחליף בגדים לקום.
אחר כך אני אעשה לנו קפה ואלך להעיר אותו, ככה אני עושה תמיד.
בלי חמש שניות מיותרות זמן חופשי לבוקר, ובלי להתארגן אני כבר
כולאה בשיגרת החיים שלי, פעם אהבתי אותה עכשו היא מעצבנת.
המחשבה שעוד חצי שעה אני אהיה בעבודה מרתיעה אותי.
כשאני מעירה אותו הוא תמיד מחייך, אני נותנת לו נשיקה על המצח
והולכת לתחנת האוטובוס. עכשו אוטובוסים זה דבר מסוכן, אז הוא
רוצה לקחת אותי לעבודה ומהעבודה, אבל לי לא נעים שהוא יקח
אותי, ואנחנו רבים על זה, לפעמים הוא מנצח ולפעמים אני.
בתחנת האוטובוס אני מתקשרת לאמא שלי, להגיד לה שבאתי ארצה, היא
שואלת אם הגעתי בסדר ואיך היה בחו"ל ומי לקחת אותי משדה
התעופה, ואז היא שואלת מתי אני ועודד נתחתן, אני אוהת את אמא
שלי מאד, אבל לפעמים היא מעצבנת.
כשהאוטובוס בא אני מסיימת את השיחה ועולה לשבת. אני תמיד יושבת
במושב האחורי, חישבנו שאם יש פיגוע ויושבים במושב האחורי יש
הכי הרבה סיכוים להנצל.
הימים עוברים ניראים אותו דבר, מבחוץ הכול כמו שעזבתי. אני
שכחתי איך זה לחיות בארץ, ולהזכר זה כואב.

אחרי העבודה אני הולכת לסופר, צרייך לקנות אוכל אמיתי, עודד
קונה רק ג'אנק פוד ואני לא מסוגלת לאכול את זה. אחרי הסופר
מתקשרת לעודד שואלת איפה הוא, והוא עוד בעבודה אז אני חוזרת עם
השקיות באוטובוס. הפעם האוטובוס מלא והמושב האחורי תפוס, אני
צרייכה לעמוד באמצע האוטובוס. בבית אני מסדרת את המיצרכים
במקרר ומבשלת ארוחת ערב.

ד'

"אני רוצה לעזוב את הארץ" אומרת לו בשקט בלילה אחרי שאנחנו כבר
נכנסים למיטה.
"שטויות " הוא אומר, ומוסיף" זה טבעי לך, עוד שבוע את תשכחי
מכול העינין".
אני לא מתיחסת לשיחה הזו כמו עודד בשבילי היא חשובה, אני חייבת
לדבר "עודד הארץ הזו מפחידה אותי, אני מפחדת לסוע בבוקר
לעבודה, אני מפחדת לעשות קניות בסופר, ושלא נדבר על לצאת מהבית
סתם בשביל הכיף."
"בשביל זה אני מנסה להסיע אותך, את לא רוצה. " הוא סבלני כול
כך, גם שהוא מתאר את הנימוקים הטיפשים שלו בשיחה שתשנה לי את
כול העתיד, זה מתסכל אותי זה עושה לי להרגיש שלא אכפת לו, אבל
ככה הוא, אדיש.
"אתה חושב ככה כי אתה רגיל, פתאום זו השיגרה שלך, אם תנסה
להסתכל מה היה לפני שנה לפני שהכול התחיל תראה שאתה לא זוכר."

זה חשוב לי שהוא יבין, שהוא יבוא איתי.
"זו הארץ שלי " הוא אומר לי, הוא תמיד אומר לי שזו הארץ שלו,
אבל מה אכפת לי של מי הארץ הזו, אני רק רוצה להשאר בחיים.
אני מתכסה בשמיכה והולכת לישון, בבוקר אני אדבר איתו שוב, הפעם
אני אהיה מוכנה יותר, אסביר לו שזה רציני.