"תפסיקי כבר עם התקתוקים האלה באמצע  הלילה"
"סורי בייבי, בשעות האלה באה המוזה."
"שתלך להזדיין המוזה, אני רוצה לישון בשקט."
אני כבר לא יכולה לישון אבל  למדתי להשלים עם זה. אני גומר
גלילי טישו על הבכי המטורף שלי וכבר לא ממש אכפת לי, לפחות
שיתן לכתוב בשקט.  הרי עליו אני בוכה, בגללו אני לא ישנה. כל
הכאב לב הזה, מי צריך בכלל? כולה בחורה בת 18. עם בעיות
רפואיות שהצילו אותה משירות צבאי מגעיל, ועם חבר שרוצה לישון
בשקט. נמאס לי כבר, אני לא יכולה, אני רק רוצה לכתוב, רוצה
לראות את הכל כתוב, את כולי על הנייר- או יותר נכון על צג של
המחשב הזה..תעשו לי טובה, תעזרו לי לחיות את החיים שלי בלי
להרגיש חרא באופן קבוע..
אז ככה, אני צעירה ויפה, בלי בעיות השמנה, לומדת מתמטיקה
באוניברסיטה ומצליחה, עם מה שאנשים קוראים לזה כשרון כתיבה,
ואני גרה עם הבנאדם שאני הכי אוהבת. נשמע מושלם, נכון? אבל
החיים שלי הפכו לחרא, הם  לא תמיד היו ככה.
זה התחיל בכיתה י', יואב הגיע לבית הספר שלנו והוא התיישב על
ידי, היה במקרה מקום פנוי. במשך הזמן התחלנו להתחבר, בשיעורי
מתמטיקה היינו מסיימים את התרגילים בשניות והיה נשאר לנו כל
השיעור לדבר, היינו המוח המתמטיקה של השכבה, הדביקו לנו תווית
משותפת, אבל זה היה לי דווקא נחמד, יואב היה נחמד אלי. היה לו
אז שיער ארוך בהיר (מאז הוא הסתפר למרות מחאתי..), ועיניים
כחולות- מה שתמיד הרס אותי. אני חושבת שכבר בחודש הראשון
התאהבתי בו כי אני זוכרת את יום כיפור של אותה שנה, ישבתי בבית
עם ספר, חברות ניסו לשכנע אותי לצאת על האופניים אבל לא התחשק
לי, איפושהו באמצע הערב רותם  באה עם "הפתעה", היא מצאה את
יואב משוטט בשכונה ואספה אותו אלי. אחר כך היא מצאה איזה תירוץ
(עלוב כמובן) שהיא צריכה ללכת והשאירה את יואב אצלי. איך
שהרגשתי אז... כל הבטן שלי היתה מלאה פרפרים, הראש שלי ריחף,
אמרתי ליואב שרותם לפעמים קצת שתלטנית ושהוא לא חייב להישאר,
הוא אמר שכיף לו להיות איתי, שאני מעניינת. הוא עדיין חושב
ככה.
בסוף השנה כבר היינו ידידים ממש טובים ובילינו הרבה זמן ביחד,
בדיבורים, בניסיון ללמד אותי לנגן על הגיטרה, לפעמים סתם היינו
הולכים לדשא שליד בית ספר ושוכבים אחד ליד השני, בדרך כלל לא
דברנו, סתם עצמנו עיניים. בשבילי זה היה הדבר הכי נפלא בעולם,
סתם לשכב ככה לצדו, להרגיש את הנשימות שלו ומדי פעם רגל או יד
נוגעות זו בזו.
בתחילת י"א היתה מסיבה, רותם (שדאגה ליואב ולי) שכנעה אותנו
לבוא, יהיה כיף.. אז באנו, ידענו שמקסימום יהיה לנו חומר בשביל
לצחוק על הילדים בשכבה. איזה מישהו הביא בירה ושתינו קצת.
כשנמאס לנו מהמוסיקה שהיתה שם יצאנו החוצה, לדשא שלנו, היינו
קצת שיכורים וצחקנו מכל מני שטויות. נשכבנו על הדשא ויואב חיבק
אותי כי היה קצת קר . הסתכלתי לו בעיניים  וחייכתי אליו ואז
הוא נישק אותי. היו לי דמעות בעיניים מרב התרגשות. "מה יש
מילו?" והוא חיבק אותי חזק חזק.  
מאז היינו חברים. יואב ומיכל, מיכל ויואב. כל כיתה י"א וי"ב.
לקראת סוף י"א התחלנו לריב ריבים רציניים, פתאום נהיינו לנו
בעיות, כל השנה היתה כמו חלום, בדיוק כמו שאהבה אמורה להיות.
בסוף י"א התחלנו עם ההפסקות. "בואי ניקח הפסקה קצרה" הוא היה
אומר אחרי הריבים הגדולים באמת. אז לקחנו הפסקה. כל י"ב היתה
הפסקות וחזרות. "מיכל ויואב נפרדו", "מיכל ויואב חזרו" ככה הלך
בבית ספר, היינו נושא טוב לרכילות, השיא היה בסוף י"ב אחרי
מסיבת הסיום. יואב בא אלי בבוקר שאחרי המסיבה. הוא עלה לחדר
שלי והעיר אותי בנשיקה על המצח. כשפתחתי את העיניים ראיתי
אותו, היו לו דמעות בעיניים. "מה קרה?!" נבהלתי. "מילו, זה
נגמר.." הוא חיבק אותי עוד יותר חזק מאז, אחרי הפעם הראשונה
שהתנשקנו. "למה..?" בכית לו על הכתף. "את יודעת שאני אוהב אותך
הכי בעולם, אבל זו אהבה מסוג אחר." "מה אתה מתכוון?" הסתכלתי
עליו, בחנתי אותו והדמעות טשטשו לי אותו. "אני.. איך להגיד לך
את זה מתוקה..." "מה?" אמרתי בצעקה מהולה בבכי. "הומו" לא
ידעתי מה להגיד לו, זה היה כמו בסרטים האלה שהבחורה מגלה שהחבר
שלה הומו. הדבר הראשון שעבר לי בראש היה למה דווקא אני, למה זה
מגיע לי. אמרתי לו שילך הביתה, שנדבר יותר מאוחר. רק שבוע אחרי
הצלחתי להרים את השפופרת ולחייג את המספר שלו. "יואבי, בוא" לא
רציתי לעשות את זה בטלפון. כעבור עשר דקות הוא הופיע בחדרי.
שאלתי אותו ממתי הוא יודע, הוא אמר שרק לאחרונה הוא הבין את זה
ושבגלל זה היו לנו את כל הבעיות. שאלתי אותו מה יקרה עכשיו.
"נהיה החברים הכי טובים כמו פעם" בלב חשבתי שהוא יכול היה
להגיד כמו תמיד, כי זה הרי מה שאני הייתי בשבילו. חייכתי אליו,
ומאז היינו אכן החברים הכי טובים.
אחרי השרות הצבאי הקצר שלו (כל מני בעיות..) עברנו לגור ביחד
והלכנו ביחד ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה.
היום אני יושבת על המחשב, עם האף האדום שלי והטישו על השולחן.
הוא רוצה לישון, אני מתקתקת לו. בשעות האלה יש לי מוזה,
התיקייה שלי במחשב מלאה בתוצאות של המוזה של אמצע הלילה.
יואב לא מבין שאני כותבת כי כואב לי, כי אני עדיין אוהבת אותו
ורצה שיאהב אותי באותה צורה, אני גרה עם הבנאדם שאני הכי אוהבת
בעולם, הוא הכי אוהב אותי בעולם ואנחנו לא יכולים להיות ביחד.
תקראו לזה תסמין ג'ק וג'ן מדוסון קריק, תגידו מה שאתם רוצים,
אבל זה החרא הפרטי שלי.
שיט.. הבכי עולה במעלה הגרון, הדמעות מתחילות לזלוג.
"מה קרה מילו?"


אוגוסט 2002