"הכאב תפס אותך, באמצע החיים,
והכאב הזה קשה...
הוא מתחבר אליך, כמו אלף מסמרים,
כמו זר של קוצים, הוא לא מרפה".
(הכאב - אתניקס).
כתבתי שהחיים הם כמו רכבת הרים. והם באמת ככה.
במשך שבועיים וחצי עליתי איתך את העלייה הכי מדהימה וגבוהה
שעליתי בחיים שלי.
היו ירידות קטנות בדרך, אבל העליה היתה יותר גבוהה וחזקה.
מישהו זדוני קטע לנו את המסילה.
הגענו לחלק הקטוע.
נפלנו עם הקרון.
נפילה ארוכה ארוכה.
התרסקנו על האדמה, כל אחד במקום אחר. לא ביחד. ועכשיו, אינך
לידי עוד. אנחנו כבר לא באותו קרון. לא באותה הרכבת. למרות
שבין שתי הרכבות שלנו, יהיו עוד יהיו הצטלבויות במסילה, זה לא
אותו הדבר.
מרחוק, אני רואה אותך, בכוחות אחרונים, מטפס אל תוך קרון חדש.
והקרון שלך מתחיל במסעו, ברכבת השנייה. בלעדי.
ואני עושה כמוך. מטפס לי אל תוך הקרון ברכבת שלי, ומתחיל את
המסע. בלעדיך.
באותה רכבת, שממנה נפלתי כבר אינספור פעמים. והנפילה הכי כואבת
היתה איתך.
שבועיים וחצי היינו בעלייה. שבועיים וחצי שלא אשכח. ואני מחכה
להצטלבויות האלה, בין שתי המסילות שלנו. מצפה להן. ועכשיו,
רוצה אני, בכאב לב גדול, להעמיס נוסע אחר על הקרון שלי.
ולך, אהובי, ישמר תמיד מקום מיוחד בקרון שלי. אותו מקום בקרון
שהיה רק של שנינו. ואף אחד אחר לא יוכל לתפוס אותו. למלא אותו.
המסילה שלך הרבה יותר תלולה משלי. ואני מביט בך עובר כל חלק
במסילה, ודואג לך. שתעבור הכל בשלום.
אני אוהב אותך. לעולמים.
|