"...היה לי ג'יפ בשנה האחרונה שלי בקבע. צמוד. אפילו מחדר
האוכל למגורים הייתי נוסע על הג'יפ. היינו אני והג'יפ. וג'יפ
זה בכלל שם של יצרן מכוניות אמריקאי. להגיד ג'יפ של טויוטה זה
כמו להגיד סלקום של פלאפון. קוראים לי אשף, דרך אגב, אבל זה רק
בגלל שהסופר דיסלקטי. כי הרי אנחנו היהודים (או יותר נכון
הישראלים) כל כך חכמים שאנחנו כבר לא צריכים לנקד. הכול ברור.
אולי אני סתם אשף - אשף במטבח, אשף במיטה, אשף בנהיגה. אבל אם
הדיסלקציה של זה שמחזיק בעט הייתה מתבטאת בשני פסיקים שיידחפו
באמצע המילה, נגיד בין ה-ש' לפ' סופית אני אהיה אש"ף - לא טבח
מזיין ברכב שטח אלא ארגון לשחרור פלסטין - במחי שני פסיקים
הפכתי לחבורת ערבים צמאת דם שעסוקה בלפוצץ את עצמם ואותנו.
מצד שני אולי גרגיר אבק קטן ייפול מעל הש' ואז אהיה
אשׂף. עדיין לא מישהו שליקט דברים אבל לפחות יהגו את שמי
כשורה. עכשיו, קטעתי את קו המחשבה, צריך להתמודד עם נהיגה. אני
מנווט את הג'יפ בקלילות במעלה השביל לכיוון הנקודה שלי על
הארבל. זו הנקודה הכי רומנטית שאני מכיר. שקיעה, יין, גבינות
ובחורה שאני אוהב. הן בד"כ גם אוהבות אותי.
אדון סופר? אולי תוריד את הא'? שף. ככה אמא שלי חושבת שאני
נראה. דריכה חזקה על דוושת הגז והג'יפ זינק מעבר לתלולית
האחרונה ודהר בקלילות במישור החשוף שנגלה מבעד לשמשה. רק לפני
שבוע חזרתי לארץ. שבוע. אחרי שנתיים. הדבר הראשון שעשיתי היה
לחפש ג'יפ. רציתי לפרוש את כל מה שליקטתי, את כל המצבור הזה של
תמונות, רגשות, טעמים, ריחות ותחושות שצברתי. דוממתי את הג'יפ
על שפת המדרון ויצאתי החוצה, טורק את הדלת, נשען עליה עם גבי,
מרים רגל להשעינה על המתכת בעודי מכווץ את מעיל העור סביבי
ומצית סיגריה. אתה - שמתבונן מצד תסתכל על שיערי מלא אבק דרכים
מעשרות מדינות, על עיני שאוצרות בתוכן מליון תמונות של נופים,
אנשים, מקומות קדושים וטמאים, על אפי, שהריח ריחן של נשים, של
מטעמים, על פי שנשק, נשם וטעם, על זקני שמסתיר כוויות שמש
ישנות, על ידיי, מצולקות מחוספסות, מאגדות בין קפלי עורן זכר
מגע אבנים, צמחים, נהרות, לחיצות ידיים וליטופים ועל נעליי
הקרועות והבלויות - ואתה לא תוכל שלא להתפעל ואפילו קצת לקנא
במה שאותו בחור שאתה רואה, במה שהוא אסף.


אסוף."