רונן.
מה אפשר לומר עליו, אדם מקסים, אופי מדהים, חיוך מהפנט.
יהי זכרו ברוך.

לאחר שהסערה השתתקה, אני נשארתי שם לצידו, כמו שאף פעם לא
נשארתי לצידו.
הוא תמיד היה לצידי, ותמיד כשהיה צריך אותי לא הייתי שם
בשבילו, אכזבתי אותו, ורק עכשיו כשהוא איננו הצלחתי לאכזב גם
את עצמי.

רונני שלי, למה דווקא אתה מכולם? דבר כזה לא מגיע לאף אחד,
בייחוד לא לך.
אתה יודע כמה תחסר לי? והחבר'ה? הם גם לוקחים את זה קשה, אבל
הם עוד מצליחים להפנים הכל.
ואני? נחש.. כמו תמיד, לא מסוגלת לשלוט בעצמי והבכי תוקף אותי
בכל רגע שאין חברה או ידיד לצידי.
כמו שאני מכירה אותך, אתה יושב לך אי שם, איפה שלא תהיה וצוחק
ונהנה לך מכל רגע בחיים כמו תמיד, רק שהפעם אי-אפשר ממש לומר
מכל רגע "בחיים".
ואני.. עוד לא הצלחתי לעכל את זה, ואני מנסה להחזיק מעמד, אבל
זה לא הולך ואתה לא פה כדי לעזור לי כמו שהיית כשיובל עזב
אותנו בפתאומיות.

לאחר ההלוויה, העדפתי ללכת לפאב מאשר הבייתה, שכנעתי את דורון
שיצטרף אלי, עכשיו אני עוד יותר מצטערת על זה.
מה עשיתי!? יכלתי להימנע מכל זה, אבל... זה פשוט קרה וזה לא
היה בשליטתי.
למחרת חזרתי אל רונן והתוודתי אליו, אני לא אסתיר ממנו דברים
לעולם, גם לא בקבר.

רוננני, אתמול אחרי ה... הלכתי עם דורון לאיזה פאב ו... עשיתי
משהו שלא הייתי צריכה לעשות.
אני לא יודעת אם זה היה מרוב אלכוהול, או מרוב ייאוש ועצב אבל
זה פשוט קרה... ואני יודעת שאתה מבין למה אני מתכוונת.
ואני נורא מצטערת, אתה יודע שבחיים לא הייתי עושה לך את זה
בכוונה..
עכשיו גם דורון בעצבים עלי ולא סולח לי. בבוקר כשהוא התעורר לא
היה לו מושג מה קרה בלילה עד שהוא ראה אותי לצידו במיטה..
הוא לא רוצה לדבר איתי יותר ואני לא יודעת מה אני אעשה עכשיו
רונן.

אריק..? אתה מקשיב ? אתה נותן לי את ההרגשה שאני משעממת
אותך...
טוב אני אמשיך.

נשארתי שם איתו עוד שעה, הייתה דממה מוחלטת, אף אחד לא ביקר
באיזור החדש של בית הקברות.
זה קצת הסב לי רוגע במידה מוזרה, הידיעה שאתה הראשון שנקבר שם,
שבנו את כל החלקה הזאת במיוחד בשבילך רונן.
אבל עצוב לי שאין סביבך אנשים כמו תמיד, שהיית מוקף באנשים
סביבך בכל רגע בחייך, ורק עכשיו אתה באמת מקבל את השקט, שאולי
רצית כל הזמן הזה ולא הוצאת מילה.
התחיל להחשיך ולא רציתי לעזוב אותו אבל הייתי מוכרחה להגיע
לבית הוריו. הבטחתי שאני אגיע היום.

כשהגעתי ליציאה מבית הקברות, הגשם פסק בפתאומיות.
הרגשתי שזה סימן רע, הייתי מוכרחה לחזור אליו ולומר לו מה אני
מרגישה.
זה די מוזר כי תמיד הייתי במחשבה שגשם מבשר טוהר מסויים,
מכיוון שבסוף ההלוויה של יובל החל גשם באופן מפתיע אחרי יום
בהיר לחלוטין, כאילו זה היה במיוחד בשבילו.
ועכשיו? הגשם פסק, כשאתה שם באדמה רונן, ואינני יודעת אם זה
סימן טוב או לא אבל אני מקווה שהפסק הגשם יבשר רק טובות
לגביך.
אולי זה בעצם דבר טוב מאוד... מי יודע, אולי הגשם חוסם לפעמים
את עלייתם של המתים לגן-עדן... לא שיובל לא היה צריך להגיע
לגן-עדן, ברור שכן!
אבל אתה יודע היו לו הרבה מעשי קונדס פה ושם אז אולי .. החליטו
"לדחות" לו את העלייה לגן-עדן בכמה ימים.
אבל במקרה שלך, הגשם פסק מיד, ואולי ברגעים אלה ממש נפתחים
בפניך שערי גן-עדן עם הפסקת הגשם, ואתה בדרך לשם "צוחק לך כל
הדרך אל הבנק", כמו שתמיד היית אומר לי אחרי שהייתי מקבלת 100
בעסקים, כשידעת שהחלום שלי הוא להיות מישהי שתשפיע בענייני
כלכלה וכו'.

לבסוף אחרי שהרגעתי את עצמי קצת, וגרמתי לעצמי להרגיש שהפסקת
הגשם זה סימן טוב, צעדתי חזרה ליציאה.
כשהגעתי, היה כמעט ריק לחלוטין, הם כבר עמדו לסגור את המקום,
וראיתי רק אדם אחד שסגר אחרי.
שנינו מיהרנו, אז החלטנו לחלוק מונית ביחד, הנסיעה הייתה מאוד
עצובה, הייתה לי הרגשה שהאיש הזה שחלק איתי את המונית היה עצוב
בשבילי, או אולי.. זה מה שרציתי לחשוב, אבל זה לא משנה, זה
הצליח לנחם אותי לזמן קצר.

כבר כמעט היה חצות, והייתי באיחור של כמעט שעתיים, אך למרות
הכל הגעתי.
כשהגעתי הייתי מופתעת, הוריו קיבלו אותי בברכה, חייכו אלי
ושמחו שהגעתי, הם לא העירו לי אפילו לגבי זה שאחרתי, הם רק..
שמחו שהייתי שם לצידם.
ישבנו בסלון כחמש דקות, הם כבר עמדו ללכת לישון בדיוק כשהגעתי,
אבל בכל זאת נשארו איתי.
הם יותר ניסו לנחם אותי מאשר אני אותם, הם קבלו את ההרגשה
שרונן חסר לי יותר מאשר הוא חסר להם מרוב שלא יכלתי להפסיק
לבכות ולנסות לנחם אותם.
זה דווקא נתן לי הרגשה קצת טובה, שהוריו הרגישו שאני מכירה את
הבן שלהם יותר טוב מאשר הם, אבל לאחר כמה זמן היה שקט והיה לי
לא נעים... אז הצעתי שאלך הבייתה.
הם ביקשו שאני אשאר ללילה. לא ידעתי מה לומר באותו רגע, חשבתי
בצורת ה- "שמאל ימין".
צד שמאל אמר לי, אל תשארי, את לא תוכלי לעמוד בלחץ ובכאב להיות
בביתו בלילה. בילינו כל-כך הרבה לילות פה וזה לא יהיה אותו דבר
בלעדיו, זה רק יהיה קשה יותר.
צד ימין אמר לי, תשארי, ותכבדי את הבקשה של הוריו, לא משנה כמה
קשה זה יהיה לך, את חייבת.

החלטתי להישאר, הוריו הלכו לישון ואמרו לי שאוכל לישון בחדרו
אם ארצה.
בהתחלה כשחשבתי על זה, קבלתי צמרמורת, לא יכלתי לחשוב על
המחשבה שאני אשן במיטה של רונן ללא רונן לצידי.
אבל בסוף נכנסתי לחדרו, היה לי קשה בהתחלה, אך נזכרתי בכל
הרגעים הטובים שהיו לנו בחדר הזה..  הנשיקה הראשונה שלנו ביחד,
הפעם הראשונה של שנינו.
אני עוד זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי בחדר הזה איתו, הוא היה
כל-כך מאושר, סיפר לי שאחרי הרבה בקשות וחנופה הוא הצליח לגרום
לחברת תקליטים אחת לבדוק דמו של השירים שלו.
הוא נורא התלהב מזה, ואני שמחתי בשבילו, זה היה רגע מושלם
פשוט. זה בדיוק היה יום האהבה, ואחרי החדשות הטובות הפכנו את
זה ליום אהבה מושלם בינינו.

כבר נעשה מאוחר מאוד, נהייתי עייפה ונכנסתי למיטה, ניסיתי
להירדם אך לא הצלחתי, הייתי שקועה במחשבות כל הלילה, על רונן,
עלי, על החיים ומה הם שווים בעצם, בלעדיו.
לפתע הכלב שלו קפץ עלי ונבהלתי כמעט עד מוות, לא יכלתי לנשום
בהתחלה אבל זה עבר לי אחרי כמה דקות. ספוט נורא העציב אותי,
הוא אף פעם לא היה חברותי כלפי אחרים חוץ מרונן, ודווקא עכשיו
כשרונן לא נמצא, הוא הפך אותי למחליפה זמנית.
אחרי שנרגעתי ונשמתי לרווחה חזרתי לשכב וספוט שכב לצידי, הוא
בהה בי כפי שמעולם לא ראיתי כלב בוהה במישהו, בהתחלה חשבתי
שהוא עוד כמה שניות יקפוץ עלי וינשך אותי, אבל הוא רק... שכב
לו שם ובהה, רק בהה בי. זה היה המבט הכי עצוב שראיתי בחיי.
הפנתי את עצמי לצד השני כדי שלא אוכל לראות אותו והצלחתי
להירדם.