"אדיוט אחד" "אולי תפסיקי כבר לקרוא לי אדיוט כל חצי שניה
ותסבירי לי מה לא בסדר בי, מה הגבות שלי עקומות מידי בשבילך? "
"ארז תרגע שניה" "מה יש להרגע? את צועקת עלי בלי שום סיבה
מוצדקת...ואני לא אדיוט" " ארז אתה אדיוט אם אתה חושב שאני
בוגדת בך , ועוד איתו? הגזמת " " אני הגזמתי? אז מה לעזאזל
עשית איתו אתמול במיטה שלו ? פדיקור ומניקור??" " אוף ארז...זה
מסובך...ארז....אני אוהבת אותך " " טוב לפחות את כבר לא מנסה
להכחיש את זה שזיינת את חבר הכי טוב שלי " "זו היתה מעידה ארז
בחייך" "מיכלי תעשי לי טובה...מעידה? מעידה זה לא משהו שקשור
באמון...את בגדת בי...אנחנו נשואים חמש שנים לעזאזל " "ארז דיי
לא ידעתי  מה אני עושה..."
דיי לעזאזל  , כיביתי את המכשיר טלוויזיה המטומטם , כל הזוגות
האלה שרבים על שטויות בזמן שלי אפילו אין עם מי לריב...זהו הוא
מת...זהו נקבר....זהו פיניטו...הוא באדמה....לא נושם...לא
מחייך....לא מחבק אותי...כלום זהו...מת...מתן מת...כנראה שהוא
באמת היה מתנה אחרת אלוהים לא היה לוקח אותו בחזרה....רגע
רגע...ממתי אני מאמינה באלוהים...אולי מאז אותו לילה שחלמתי
בלילה שקורה לו משהו וקמתי בבוקר והודיעו לי שמתן נהרג , נפל ,
ירי , ירי של מחבלים , הוא חייל , הוא ילד , התחננתי לאלוהים
שזה יהיה חלום , חייל , הוא התעקש להיות בקרבי , זה מצחיק רבנו
על זה הרבה , לא הייתי מוכנה שיהיה בקרבי , ובסוף אני הסכמתי ,
שני לילות לפני זה הוא אמר לי " נורית אם אני לא אחזור יותר
תדעי שאני אוהב אותך " כשהוא אמר את זה בכיתי...כנראה הוא ידע
שזאת תהיה הפעם האחרונה שנדבר....מתן מתן שלי , אני עדיין
מחזיקה את התמונה הממוסגרת שלו על יד המיטה , מביטה בו , מחייך
אל המצלמה , המדים שלו כל כך יפים , והוא מחבק אותי , ואני
מחייכת גם אני , היום רק בתמונה ההיא עוד אפשר למצוא שמץ של
חיוך בפני , אני עונדת את הדיסקית שלו על הצוואר שלי , אז מה
אם היא שלו? הוא היה שלי , לקחו אותו ממני , לקחו , הוא היה רק
שלי, מתן שלי , ילד בן 18 בדיוק כמוני , גם אני ילדה , מדי ב'
שלו עדיין זרוקים בחדר שלנו...סליחה היום זה כבר החדר שלי ,
אפילו לא טרחתי להרים אותם , הריח שלהם ממלא את החדר במתן , כל
דבר בחדר נותן את ההרגשה שעוד כמה דקות מתן יכנס בדלת ויתן לי
נשיקה גדולה ויספר לי עד כמה הוא אוהב אותי...לא רוצה להיות
לבד , לא רוצה להיות בלי מתן , אלוהים תחזיר לי אותו , הוא היה
המתנה שלי.....