אמא אמרה שהיא תלך לסופר ותקנה לי פס ושכל פעם שמישהו יעליב
אותי, כל פעם שמישהו ירגיז אותי, כל פעם שמישהו יעצבן אותי,
אני פשוט אשים עליו פס.
אחר כך היא אמרה שבעצם יותר טוב שהיא תביא לי שקית גדולה מלאה
פסים מקרטון וככה יהיו לי הרבה פסים.
אני רק צחקתי נורא ואמרתי לה שאני אוהבת אותה מאוד.
ידעתי שעם הרעיונות המשוגעים שלה היא עוד עלולה לעשות את זה,
ודווקא רציתי מן פס דימיוני כזה שכל פעם שמישהו מעצבן אותי,
אני אשים עליו, והוא לא יהיה קיים עבורי יותר.
הייתי צריכה את זה, פס מהשקית של אמא.
הייתי ילדה קטנה שלוקחת הכול ללב, נעלבת מכול שטות,מתרגשת מכול
נער חתיך ששואל אם יש לי חבר, ולי בכלל אף פעם לא היה.
הייתי מאלה שכשמספרים בדיחה הם צוחקים כי אחרים צוחקים וכדי לא
להעליב את מי שסיפר. הייתי מאלה שאף פעם לא הבינו בדיחות אם לא
הסבירו להם, וגם אז רק אחרי כמה דקות.
הייתי מאלה שלא היו באים ואומרים 'לא הבנתי' בכזאת מין גאווה
נגלית לעין. לא רציתי שיגידו "איזה טיפשה את" ויתחילו לחפש את
הגנים הבלונדיניים שלי, אז העדפתי לא להבין ולצחוק מין צחוק
מאולץ כזה.
פעם הייתי הבנאדם הכי עצוב בעולם, הייתי מסתגרת בבית ומתמכרת
לאינטרנט.
הייתי כותבת על ילדה קטנה עם המון אמביציה והמון חלומות יפים
על שינקין וגלידה ועל איזה חבר, שחושבת שהחיים שלה זה רק
באינטרנט. הכל וירטואלי, כלום לא אמיתי. ילדה שרק מחכה לאחר
כך, מחכה למחר, ל'יום אחד' שבו היא תהיה גדולה.
פעם היא אמרה לאמא שלה "יום אחד, כשאני אהיה גדולה, ותהיה לי
עבודה, ויהיה לי כסף, ואני אגור לי באיזה מקום 5 דקות מהים,
אני אלך כל יום לים ואשכב על החוף חצי יום, ואז אני אלך לקניון
ואוכל לי גלידה בחצי משכורת"
ואמא שלה אמרה לה "יסמיני, איזה יום היום?"
היא אמרה "חמישי"
ואמא שלה אמרה "נכון, היום יום חמישי. ומה השעה עכשיו?"
היא אמרה "חמש ועשרה"
ואמא שלה אמרה "נכון, היום יום חמישי, השעה עכשיו חמש ועשרה
ואת
חיה עכשיו, ברגע הזה את יושבת על הספה, מקשיבה לי ולועסת
מסטיק,
הוא טעים לך?"
היא ענתה שכן ואמא שלה המשיכה "יסמין, את כבר גדולה, ואין דבר
כזה 'יום אחד' , אני לא מכירה מושג כזה. את חיה היום, לא ב'יום
אחד'. כשמחכים ליום אחד הוא לעולם לא מגיע, תדעי לך את זה"
והיא רק הייתה מסתכלת על העיניים החומות האלה של אמא שלה,
וחושבת בתסכול על כמה שהיום הזה רחוק, וכל מה שאמא שלה אמרה
היה נראה לה כמו משהו רחוק רחוק, משהו שיגיע יום אחד.
פעם היא הייתה בבית חולים וכולם באו לבקר אותה והביאו לה הרבה
שוקולדים, כי היא אוהבת. אבל רק לבנים, כי לא הסכימו לה בבית
חולים לאכול חום.
והיה שבוע שהיא לא הצליחה להירדם בלילה, והיא ניסתה נורא,
ונורא רצתה, ולא הצליחה. אז יום אחד אמא שלה אמרה לה "יסמיני,
הלילה אנחנו לא נלך לישון, אנחנו נשב כאן ונעשה חפלה את ואני
מכל השוקולדים שקיבלת, עד שתירדמי"
והיא שמחה נורא, היא הייתה מאושרת.
פעם הייתי כותבת עליה הרבה, היא הייתה אני בגוף שלישי.
ילדה שהעבירה ימים וחיכתה לאחר כך.
עכשיו כבר לא. |