זוכרת שפעם בבוקר כשבדיוק התכוננתי לצאת מהבית, וגירד לי בכף
היד אז אמרתי לך שמגרד לי בכף היד ואת אמרת לי שזה סימן שמישהו
אוהב אותי?
זוכרת?
נזכרתי עכשיו כי בדיוק מגרד לי בכף הרגל.
ואני קיוויתי כל כך שזה אורן, כלומר זה שאמור לאהוב אותי בגלל
שמגרד לי בכף היד, אבל איכשהו תמיד ידעתי בלב שהוא אפילו לא
מסתכל לכיוון שלי ושאני סתם נאיבית אם אני חושבת שיש לזה
סיכוי.
אורן אף פעם לא היה יפה במיוחד, אבל הייתה לו מין שלוות נפש
כזאת, מין רוגע פנימי כזה שגורם לך להתאהב בו.
אני לא חושבת שהוא גם אהב אותי, בעצם אני לא יודעת כי אף פעם
לא דיברנו על זה, אבל מה שבטוח אני אהבתי אותו.
זה היה כמו שני אנשים שהולכים ברחוב, אחד מול השני, וממשיכים
ללכת. בלי שלום, בלי כלום.
מחמיצים סיפור אהבה שהיה יכול להיות מדהים...
היינו קטנים, קטנים נורא וטיפשים ותמימים...

כנראה שזה מה שקורה כשאתה קטן, טיפש, תמים, ומוותר מראש.
ועכשיו אני תוהה האם גם כשמגרד לך בכף הרגל זה סימן שמישהו
אוהב אותך, ואולי בכלל המצאת את השטות הזו עם כף היד כדי שאני
ארגיש יותר טוב, ואני האמנתי.
נאיבית.