[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנדרסון גוד
/
כל ההתחלות של איה

כל החיים שלי היו זוועה, וברור לי מה הסיבה. הכל נעוץ בתאריך
יום ההולדת שלי.
נולדתי לפני 17 שנים בתאריך 1/9 ומאז המזל הרע לא עוזב אותי.
אני מאשים.





במשך שנים אנשים מתעלמים מיום ההולדת שלי, ומהמעטים שעוד
זוכרים שאיזה יצור נולד בתאריך הזה, מקשרים את זה לכל מני
ארועים מגעילים, כמו תחילת מלחמת העולם השניה, או החזרה
ללימודים. ולמי יש ראש לחגוג איתי כשהם עסוקים בזה שלא שיבצו
אותם באותו כיתה עם החברה שלהם?





היום הוא ה- 1/9. אני מתחיל ללמוד בכיתה י"א היום, וכולי מלא
תקווה שהשנה הזאת לא תהיה מחורבנת כמו כל השנים שעברו.
אמא ואבא שוב לא זכרו שנולדתי, כי הם היו עסוקים מדי בלהכין את
אחותי לכיתה ז' ואת אחי לכיתה א'- ה- 1/9 תמיד מסמל את
ההתחלות. גם אצלי הוא מסמל התחלה- ההתחלה של עוד שנה נוראית
בקיום חסר תכלית, שבו כולם מתעלמים מקיומי.





השיעור הראשון במערכת הוא היסטוריה. צפוי, השיעור שאני הכי
שונא בעולם הוא מה שמתחיל את השנה... אין לי דרך לנצח את
הגורל.
"השנה נתמקד במלחמת העולם השניה לקראת הבגרות בהיסטוריה בסוף
השנה. אז בואו נתחיל. מי יכול להגיד לי מתי התחילה מלחמת העולם
השניה ומה היה המהלך שגרם לתחילתה? מישהו?"

בטח שאני יכול, זה התאריך המזדיין שדופק לי את כל החיים, בטח
כל הכיתה תדע את זה. אבל אף אחד לא מרים את היד, מוזר. רגע...
אחת מהחדשות מרימה את היד "כן?" שואלת המורה בציפיה, "מה
התשובה?"
. כיתה שלמה במתח, תענה נכון או תטעה? "אממ, היום
לפני 52 שנים. 1/9 1939. האירוע היה פלישת גרמניה לפולין?"

היא מסמיקה קלות. "נכון מאוד! איך קוראים לך?"
"איה" "תודה רבה על תשובה נכונה איה! התחלה טובה!"
חמודה האיה הזאת.
והמורה ממשיכה לדבר.





"היי איה!" אני רץ אחריה במסדרון, סקרן. "כן? מי אתה?" היא
נראית קצת משועעמת, אולי מרוגזת אפילו. "אני אורי, לא התכוותי
להפריע לך, רק להגיד לך שהיה מגניב מה שאמרת בשיעור היסטוריה
וכאלה."
היא בטוח חושבת שאני דביל, אויש. "אה זה, סתם, אני
מכירה את התאריך... תאמין לי".
היה לי קצת קשה להאמין
בהחלה... לא יתכן, גם היא?! אחלה, יכול להיות מגניב, נזמין
אותה לסרט, נדבר, נצחק, זו אהבה ממבט ראשון. "וואלה? גם אני!"
נדמה לי שאני רואה דמעה בקצה של העין שלה. "סליחה, לא
התכוונתי, רוצה לדבר על זה?"
"לא ממש" "בסדר" והיא מתרחקת
משם, משאירה אותי עם ההרגשה הזאת.





אני תופס את העין שלה בשיעור אחרי זה, נראה שהיא התאוששה קצת,
היא נראית יותר טוב בכל אופן.
אז שלחתי לה פתק: 'בא לך על סרט היום? אורי' 'בסדר. תאסוף אותי
בשמונה. איה".
יש לי פגישה עם איה! מי היה מאמין? יום הולדת אחד שהוא לא
זוועה?! אצלי? וואו! איזה הישג!





מתכונן בערב, מתגלח, שם בושם, לבוש יפה כזה.
איה נראית מדהים, כוסית מטרפת, מי היה מאמין שהיא יוצאת איתי?
ועוד היום? איזה יופי.





הסרט היה נחמד, קצת קיטשי אבל זה מה שקורה כשנותנים לבנות
לבחור את הסרט. אין לי ממש מושג על מה הוא היה, כי היד של איה
לא יצאה מבין הרגלים שלי כל הסרט, ומיותר לציין איפה היד שלי
הייתה, אני מסמיק רק מלחשוב על זה. יום הולדת כזה נפלא כבר
מזמן לא היה לי.





אנחנו יושבים בחדר שלה עכשיו, אני בטוח שאנחנו הולכים לעשות את
זה, אשכרה פיצוץ, ועוד בפגישה הראשונה, אני מכיר אותה בקושי
יום! בנות כאלה קיימות רק בסרטים, ואם הן קיימות בחיים אני אף
פעם לא פגשתי אחת. עד איה.





שנינו מתנשמים בכבדות. לא הבאתי קונדום. לעזאזל.
"איה, אין לי קונדום" היא מנשקת את הצוואר שלי בתאווה
"עזוב, מי צריך את הבולשיט הזה?" היא פשוט מדהימה, לא? אני
מת על היום הזה!
ואנחנו שוכבים. פעם אחת, פעמיים, שלוש. זה רק נהיה יותר טוב
בכל פעם מחדש. היא כל כך משגעת. אני חושב שאני אוהב אותה.
רגע השיא הגיע, רגע לפני שאני גומר אני לוחש "אני אוהב אותך
איה, אף פעם לא פגשתי מישהי כמוך."
נדמה לי שהיא מחייכת. אני
לא בטוח. ואני גומר בפנים. וואו.





אנחנו שוכבים במיטה אח"כ, איה מציתה סיגריה ואני מנשק לה את
הצוואר. "היה מדהים, איה" עכשיו היא מחייכת, אני בטוח בזה.

- "אני שונאת את התאריך הזה, אתה יודע"
- "גם אני למען האמת"
- "למה אתה?"
- זה היום הולדת שלי וכולם שוכחים תמיד."
- "מזל טוב"
- "תודה. למה את?"
- "כל מני סיבות."
- "כמו מה למשל?"
- "תלוי באיזו שנה."
- "לפני 4 שנים."
- "אמא שלי מתה מסרטן."
- "אה, סליחה. ולפני 3 שנים?"
- "אבא התאבד מצער."
- "אלוהים אדירים! ולפני שנתיים?"
- "אני והחבר שלי שכבנו בפעם הראשונה."
- "והוא זרק אותך אחרי זה?"
- "לא, הוא מת."
- "מתי?"
- "לפני שנה בדיוק"
- "אני מצטער."
- "אל תצטער, אני שומרת על זכרם."
- "למה את מתכוונת? כרגע שכבת אתי, ביום השנה למוות של שלושה
אנשים!"
- "אני פשוט מציינת את התאריך ע"י צירוף חברים למועדון."
- "אני לא מבין."
- "אני שונאת את התאריך הזה"
- "הבנתי"
- "הוא השאיר לי הפתעה ביום שהוא מת"
- "מה?"
- "כרטיס חבר למועדון"
- "אני לא מבין, איה"
- "תשכח מזה, לך הביתה אורי, חבל לי עליך."
- "אל תגרשי אותי."
- "אל תכעס עליי אורי, זה הכל חלק מהתאריך. זה יום של התחלות
חדשות."

והיא שולפת עוד סיגריה ומכבה אותה לעצמה על הסדין.





אני בן 21 היום. שנים מאז שפגשתי את איה. השנה אף אחד לא שכח
את יום ההולדת שלי, ולי בכלל לא אכפת. כאן, במיטה שלי בבית
החולים, זה נראה כמו סתם עוד יום אפרורי.
איה התאבדה חמש דקות אחרי שעזבתי את הבית שלה, עוד הספקתי
לשמוע את היריה כשיצאתי מחדר המדרגות החשוך.





הם לא הבינו למה אני כל כל לחוץ כשהכתבה התפרסמה. הם לא הבינו
למה אכפת מהפושעת הזאת, שהדביקה כל כך הרבה אנשים באיידס,
שמכרה את גופה לכל דורש רק כדי להדביק אותם. הם לא מבינים שזה
מפעל חייה. אני לא כועס. אני הכרתי את גדולתה.





זה היום הולדת שלי היום, עכשיו אני יכול לעצום עיניים ולהצטרף
לאיה. הם כבר לא ישכחו אותי. הם כבר לא ישכחו את התאריך.





אני עוצם עיניים, מרחף מעל גופי הקורס, המכווץ.
אני עוד יכול לשמוע את קולה של איה לפני אני נושם נשימה אחת
אחרונה: "אל תכעס עלי אורי, זה הכל חלק מהתאריך. זה יום של
התחלות חדשות."

ואני יכול לראות אותה מחייכת, אני בטוח עכשיו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אין לנו כוונות
לפגוע באנשים
חפים מפשע"



-השיח נסראללה,
מנהיג החיזבאללה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/3/01 2:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנדרסון גוד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה