"אני פשוט מאוכזבת, זה כל מה שיש לי להגיד לך כרגע. זה כל מה
שאני מרגישה." ככה ישבנו חמש שעות אחרי שנחתתי בבית הקפה היחיד
ביישוב.
אמיר ישב מולי אבל בהה בחלון מאחורי, לא הבנתי על מה הוא כבר
יכול להסתכל, היינו בקומת מרתף וכל מה שהוא יכול היה לראות היו
רגלי האנשים במגפיים ואת טיפות הגשם שנופלות להן על המדרכה
ויוצרות עוד ועוד שלוליות...
המשכנו לשבת בשתיקה וכל מה שיכלתי לחשוב עליו זה שנורא מצחיק
לראות אנשים דרך אדים של קפה עם אייריש קרים. הרמתי את הכוס
בנסיון נואש לחמם את כפות ידי הקפואות.
"אתה יודע, אם היית מחייך יותר זה היה הרבה יותר כיף..." אמרתי
וכמו תמיד הוא ישר התעצבן עלי ופלט "תמיד את חייבת להעביר
ביקורת אה?  תמיד יש לך מה להגיד גם כשמנסים לדבר ברצינות את
חייבת לסטות הצידה, להתחמק !"
אולי כי זה באמת עבר כל גבול ואולי בגלל הליקר בקפה קמתי
ויצאתי אל הגשם בג'ינס וגופיית גטקעס, בינתיים דמעות העלבון
החלו לזלוג להן לאט לאט...
הוצאתי את הנובלס המעוכות שלי מהכיס והדלקתי לי אחת, חיכיתי
שהוא יצא. לקח לו הרבה זמן אבל בסוף הוא יצא וישר שלף את
הסיגריה מבין שפתי וזרק לשלולית. ידעתי שעכשיו יהיו צעקות...
"את יודעת שאני שונא שאת מעשנת (תמיד זה אותו הדבר) ונמאס לי
מההצגות והמשחקים שלך מה נראה לך שאת מושלמת?!"
פה נשברתי לגמרי, "תגיד לי" צעקתי בין הדמעות "ממתי התחלת לדבר
כ"כ הרבה שטויות? ממתי כ"כ לא אכפת לך? כל מה שרציתי זה להיפגש
איתך אחרי חודש וחצי שלא החלפנו מילה!
תראה לאן הגענו..." אני מיללת...
נהייה שקט ברחוב וחוץ מטפטוף הגשם על הפחים ליד לא שמענו
כלום.
"תראה לאן הגענו..." אני לוחשת שוב, "אם לא כבוד לפחות רחמים,
לזרוק הכל ככה בפרצוף?? היינו חברים הכי טובים..."
לאט לאט השתתקתי, ורק נשימתי הקטועה שאחרי הבכי נשמעה.
"לך אמיר, לך..."
והוא, פשוט הסתובב והלך...
התיישבתי על הספסל מתחת לעץ והרגשתי איך טיפות הגשם הכבדות
נופלות מהעלים ומתערבבות בדמעות המלוחות שזלגו על לחיי...