היא עמדה שם בפינה של הרחוב שלה, שם ליד השדות. היא אהבה את
המקום הזה,המקום שבו גדלה, המקום שבו חלמה, שבו צחקה, שבו
בכתה. בעיקר בכתה.
זה היה יום סתיו לא קר במיוחד. השמש בדיוק החלה לשקוע מאחורי
השדות, ממש מולה, מכוונת את קרניה הסגולות אדומות לכל עבר,
כאילו בשביל להראות לה עד כמה העולם יכול להיות יפה, אבל היא
לא ראתה. במקום, היא השפילה מבט עצוב על האדמה הלחה, זאת עם
הקוצים היבשים, ודמעה התגלגלה על הלחי הרכה שלה.
אמא שלה לא תחייך יותר, גם אבא לא. אבא גם לא יניף את הידיים
הגדולות שלו לכיוון אמא, אבל אמא בכל זאת לא תחייך. היא עצמה
כנראה גם לא תעמוד יותר בפינה של הרחוב שלה, זאת שליד השדות,
לאן שאבא אף פעם לא הגיעה, והצעקות של אמא לא הצליחו לחדור.
היא רק תמשיך לבכות, בזה היא בטוחה. והשמש השוקעת בגווני סגול
ואדום תמיד תזכיר לה את הסימנים על פניה של אמא. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.