היא היתה ילדה של גשם, היא אהבה אותו יותר מכל דבר אחר, את
גשם, כשהוא ירד היא היתה שמחה ותמיד רקדה ושמחה בו, היא היתה
אז צוחקת צחוק מתוק, שרק שמעו אותו בגשם, היא היתה הילדה שלו,
של גשם. בקיץ שהיה חם ואף פעם לא היה גשם, היא תמיד היתה
עצובה, היא גם בכתה, הרבה פעמים ראיתי אותה בוכה, דמעות קטנות
כאלה, מתוקות, כמו גשם, ואז העיניים שלה היו רטובות ועם הצבע
שלהן, הכחול השקוף שלה, הזכיר לי תמיד אותו, את גשם.
ואז הוא בגד בה, באותה שנה היא בכתה הרבה, ותמיד הזכירה לי
אותו, את גשם, חיכינו כל הקיץ, כולנו, שיגיע כבר החורף ונשמע
את אותו צחוק מתוק ואותה שמחה, כולם אהבו לראות אותה שמחה, היא
היתה כזאת יפה, כשהיא שמחה. חיכינו לו כל הקיץ וראינו אותה
בוכה, ניסינו לעודד אותה, את הילדה של גשם אבל היא לא שמחה.
ואז הגיע החורף, והרוחות הקרות וכולנו שמחנו ואמרנו לה "הנה,
עוד מעט יגיע גשם" והרוחות המשיכו, היה קר וכולנו חיכינו לו,
לגשם, שיבוא כבר. ככה כל יום חיכינו לו ואמרנו לה שלא תדאג,
הוא כבר מגיע, הוא בטח מתעכב באיזה עיר אחרת, או ארץ שונה אבל
אמרנו לה שלא תדאג, הוא יגיע, הוא תמיד מגיע, ניסינו להרגיע
אותה, אבל היא בכתה והגשם בעיניים שלה הפך מטיפות קטנות
למבול.
באותו ערב ראיתי חדשות, אני לרוב לא רואה את החרא הזה אבל
באותו ערב פשוט ישבתי בסלון ואבא ראה, כרגיל, ואז פתאום שמעתי
משהו על גשם, גשם היה בחדשות, אני שמעתי את המילה וישר הקשבתי,
חשבתי אולי בכל זאת יש תקוה ואולי גשם יגיע בכל זאת, הקשבתי,
הראו את הכנרת, שכבר הפכה לשלולית קטנה ודיברו על החוסר מים
שיש ועל חסכון "אבל מה עם גשם?" בסוף שאלתי בכל רם,  "מתי הוא
יבוא?" ואבא הסתכל עלי וצחק, לא התייחסתי אליו, המשכתי להסתכל
"השנה אנחנו מצפים לשנה קשה, כנראה תיהיה זו שנת בצורת, ואנו,
האזרחים, צרכים לשמור על רמת המים..." יותר לא הקשבתי
"בצורת?!" צעקתי "אין גשם" אבא שוב צחק עלי "זה בכלל לא
מצחיק!" צעקתי עליו.
יום אחרי זה, הגעתי לכיתה וראיתי אותה שם, בוכה, כמו בכל יום
מאז שהכל התחיל, מאז שגשם הלך, חשבתי לעצמי שהיא בטח גם ראתה
את החדשות, היא בטח ידעה אפילו לפני כולם ולא ידעתי כבר איך
אפשר לעודד אותה כי הרי גשם כבר לא בא, אפילו אני כבר
ידעתי....
בערב יצאתי לטייל, לא יכולתי להיות שוב בבית ולשמוע שוב את
החדשות, אז יצאתי וטיילתי לי סתם ככה, לבד. ואז ראיתי אותה, את
הילדה של גשם, ניגשתי אליה, היא הסתכלה עלי בעצב, לקחתי לה את
היד וטיילנו לנו, לבד, עם הקור והירח, הגענו לפארק קטן, עם כמה
נדנדות ודשא, לקחתי אותה לדשא. התיישבנו ושתקנו. אני לא ידעתי
מה להגיד לה, לילדה של גשם, והיא, היא היתה עצובה מידי, בטח
חשבה עליו, על גשם. נשענתי אחורה ושכבתי על הגב, הסתכלתי עליה,
כל-כך עצובה, ככה ישבנו. ואז הרגשתי את זה, מים, טיפה קטנה,
הסתכלתי עליה, היא עדיין ישבה ככה, עם הראש על הרגליים שלה,
כנראה דמיינתי, חשבתי וחזרתי לשכב, אבל אז הרגשתי עוד אחת,
ועוד "גשם" אמרתי והיא הסתכלה עלי, מופתעת, או אולי אפילו קצת
פוחדת, "גשם" אמרתי שוב והראתי לה את הטיפה שנפלה עלי, היא
הסתכלה למעלה, כאילו מחכה לסימן, סימן ממנו, שבאמת הוא חזר. אז
הגיע המטר של המים ואני הסתכלתי סביב, הסתכלתי עליה. היא
הסתכלה עלי בעצב, "ממטרות" היא אמרה בשקט, היא לא נרטבה, רק
אני בחרתי לשבת דווקא ליד הממטרה. צחקתי וקירבתי אותה אל איפה
שהיה מים "זה גשם קטן" אמרתי, היא הסתכלה עלי במבט מוזר, אבל
לא זזה "זה גשם פרטי וקטן" המשכתי, היא הסתכלה עלי וחייכה,
הילדה של גשם חייכה את החיוך המתוק שכולם אהבו, ואז היא צחקה
"גשם פרטי שלנו" היא אמרה לי וצחקה, חיבקתי אותה שם בתוך הגשם
הפרטי שלנו וצחקתי, גם היא צחקה.
אחרי כמה זמן הסתכלתי בשעון ואמרתי לה "כבר מאוחר, צריך
לחזור" היא לקחה את ידי  והלכנו לכיוון הבית שלה, ואז שוב
הרגשתי אותה, את הטיפה, "עוד גשם קטן" צחקתי. היא הסתכלה עלי,
לא מבינה, הסתכלתי סביב וראיתי שאין אף דשא להשקות וגם אף
ממטרה בסביבה. "אבל הרגשתי גשם, גשם קטן"  אמרתי לה, היא שוב
הסתכלה עלי, הפעם קצת עצובה, חיבקתי אותה, קרוב אלי, ושוב
הרגשתי את הטיפה ועוד אחת ואז הוא הגיע, במבול גדול, גשם. היא
הסתכלה עלי וחייכה "זה באמת גשם" היא אמרה וצחקה, לקחה את ידי
והתחילה לרקוד בגשם, ואני אחריה, והיא צחקה, גשם שלה חזר אליה
גם השנה.