ביקשו ממני לספר את הסיפור שלי. אמרו לי שהוא מיוחד. אני דווקא
חושב שהוא היה שגרתי. זה היה בוקר קיצי חם ולח כמו שבוקר
גוש-דני יכול להיות. חיכיתי בתחנה לאוטובוס. עוד אחד מכלי הרכב
האלה שאני תלוי בהם כדי להגיע לעבודה וחייב שיגיעו בזמן. אלה
שבגללם אני מתעורר שעה לפני הזמן בבוקר ומקלל את חברת
האוטובוסים על שהחליטה להעביר את הקווים שלה דווקא מתחת לבית
שלי. כאילו נגמרו הרחובות במדינה. האמת היא שעברתי דירה לא
מזמן והקו הזה כבר די ותיק, כך שאפשר לומר שהוא היה פה קודם.
אבל מה זה משנה מי היה פה קודם?
לא, אני לא לוחם סביבתי. אני גם לא מנסה לישון בין שתיים
לארבע. כל מה שניסיתי להגיד זה שאם היה אפשר לסדר שרק האוטובוס
בקו ובשעה שאני צריך יעבור פה והשאר יתבטלו מעצמם, הו, אז
הייתי מאושר. ואם לא מאושר, אז לפחות הייתי נחמד יותר. מצד
שני, אם היה רק אוטובוס אחד, בטח כל הנוסעים היו נוסעים רק
עליו ואז היה נהיה צפוף. שלא לדבר על הריח. אז אולי הפתרון הזה
לא משהו. אבל זה לא הסיפור.
הסיפור הוא כזה. עליתי על האוטובוס המיוחל, הצדיק היחיד בסדום
שמגיע כמו שאני רוצה שיגיע. התפוסה אופיינית לבקרים של יום
ראשון בקיץ. הרבה אנשים, חיילים עם קיטבגים שחוסמים את המעבר,
ילדים בדרך לים וארשת פנים אדישה של "נו, אין ברירה" על פני
כולם. מדי פעם צקצוק שפתיים של דודה דאגנית חותך דיווח במבזק
החצי. עוד פיגוע. עוד צקצוק. הפעם זה הזקן שיושב ליד הנהג.
במבטא של זקן מזרח-אירופאי ועם מידה של עצבנות הוא מעיר לכיוון
הנהג: "נו, מה אתה אומר?" הנהג שרק חיכה להזדמנות להוציא מה
שיש לו מחזיר לו: "ערפאת הזה," עוצר לרגע, מביט ימינה ושמאלה,
מסובב את ההגה ומשיט את הספינה העירונית ימינה ברמזור, ואז
ממשיך, "הייתי הורג אותו. נשבע לך הייתי הורג אותו! איך שאני
עם האוטובוס, הייתי דורס אותו. קדימה אחורה קדימה אחורה.
אחר-כך הייתי שורף אותו וקובר אותו בעור של חזיר. שילמדו מה
זה!"
הזקן הצ'כי קצת הופתע מהברוטאליות, הגיב ב"לאאאאא" מתגלגל
וארוך בטון נמוך שכל כולו סלידה מהתיאור הבלתי-מוסרי הזה. "איך
אתה מדבר? ככה לעשות? זה לא מתאים ליהודים! אנחנו," אמר בטון
דידקטי, "לא רוצחים כמוהם. צריך לחכות קצת. אל תדאג, הוא ימות
כבר לבד. תשמע מה שאני אומר לך". השיחה נרגעה, הנהג סינן עוד
כמה קללות לעבר מכוניות שחתכו אותו, לעבר הולכי רגל לא זהירים
ולעבר החיים בכלל.
מאחור נשמעו קולות הפתעה מרה. מוכרים, כמו מהודעה מוקלטת: "מה?
עוד פיגוע?", "איזה פחד. איפה?", "כמה הרוגים?". בנקודה הזו
עצרתי לחשוב. בבליל הפיגועים הישראלי, אתה לומד כמה דברים על
חיי אדם. לא, באמת. עזבו שנייה את הסיפור. השאלות "איפה?"
ו"כמה הרוגים?" לא עומדות בכלל כשאלות בפני עצמן. לא סתם
שואלים אותן. ברגע שאתה מניח שאין לך קרובים במקום הפיגוע,
לשאלות האלה יש תפקיד ברור. הן באות לדרג את הפיגוע בליגת
הפיגועים הישראלית. כן, כן. זה נשמע אולי מטורף קצת, אולי לא
במקום, אבל בואו נגיד את האמת. זו של הישראלים שקצת רחוקים ממי
שנפגע.
לפרמייר-ליג הישראלי של הפיגועים יש מוניטין והצלחה. אם יש
ספורט שהאזור הזה באמת מצטיין בו, הרי זה המוות מהמניעים
הפוליטיים. אם היה מפעל אירופי או עולמי לספורט הזה, היינו
עולים אוטומטית לשלב הגמר. מושבו של היכל התהילה הבלתי מעורער
של הספורט העולמי הזה הוא, ללא ספק, ירושלים. בירתנו הנצחית.
תקנון המשחק מעולם לא נכתב, אך הוא מוכר וידוע. כל פיגוע מדורג
על פי שתי השאלות הללו. השאלה הראשונה: "כמה הרוגים?" נותנת את
המרכיב הכמותי - מספר יבש של נפשות אבודות שאיזה קודקוד קטן
החליט לקטוע כאילו היה מלאך מוות בשירות השטן. אולי לא כאילו.
כמו במשחקים אחרים, גם כאן יש שיאים. כמו בשאר המשחקים - השיא
העולמי בד"כ יהיה אמריקאי ולנו יהיו שיאים מקומיים משלנו שננסה
לשבור. ככל שכמות הפיגועים שבהם נהרגו מספר מסוים של אנשים
עולה, כך המספר מזיז עוד פחות.
השאלה השניה - "איפה?" נותנת את המרכיב האזורי, העדתי, החברתי.
התנחלויות זה סוג אחד של מקום, ישוב על קו התפר זה סוג אחר,
מסעדה של רוסים זה סוג נוסף. כל מקום והאנשים שלו, כל מקום
והסמלים שלו, והמרחק של אלה מקרב או מרחיק אותו מאיתנו, בלי
לזוז. לבסוף, נזכיר רק שיש גם את מרכיב חוסר המקוריות. יש
מקומות שכבר לא מפתיעים אותנו. "אה, שוב נתניה?". כמו שכבר
אמרתי לכם, כל הכללים האלה נוגעים רק לאנשים שאין להם מכר
שנפגע. ברגע שיש מכר שנפגע - הליגה מאבדת משמעות. כי בלי קשר
למקום של הפיגוע בליגה, הטבלה תמיד תשקר. הפיגוע שלך הוא עולמך
בתחום הפיגועים. אומרים שאי אפשר להתמודד עם כל כך הרבה מהם.
עברנו לדרג את הפיגועים בליגה הגדולה. בית המוות.
שוב גלשנו. נחזור לסיפור. "מחשבות נהדרות לפתוח איתן את השבוע"
אמרתי לעצמי. לידי ישב בחור צעיר ממושקף ומגולח למשעי. נראה
כעובד בנק או פקיד שאפתן בתחילת דרכו. מסודר כזה. הוא היה
מהאדישים. זאת אומרת, הוא לא דיבר או צקצק או התחיל לבכות או
משהו כזה. הוא הביט קדימה בריכוז, גרוגרתו נבלעה פעם ופעמיים
כאילו היה אולי לחוץ מגל הטרור הזה. אולי דמיין איך זה להיות
הבא בתור. אך לא היו לו פנים של אדם פחדן מטבעו. אפילו לא
הבחין שבהיתי בו. או שהבחין ולא הסתובב אלי. בעיקר היה נראה
אדיש.
יותר מחצי מהאוטובוס היו אדישים. זה כבר לא מעניין אף אחד. כל
"המצב" הזה נהיה כמו פוקימון. להיט שפג תוקפו. אין כבר את הלהט
להתעסק בו. אבל בגלל שהוא זה ששולט בסביבה עכשיו, אין שום דבר
אחר ורק מחכים לשלאגר הבא שיסחף את האנשים. אולי שלום, אולי
מלחמה. משהו אחר. כי זה כבר באמת נמאס. בטח מישהו שם למעלה
מספיק יצירתי בשביל לסדר לנו איזה להיט אקטואלי.
איך שאני פונה לאלוהים, או לראש הממשלה, אחרי הכל - שניהם
מבחינתי "שם למעלה" ושניהם יכולים לדאוג למלחמה או שלום או
משהו דרמטי אחר - פתאום עולה לאוטובוס ערבי. עכשיו, שתבינו
אותי, אני לא אומר את זה, יעני, בדיעבד. על הרגע הראשון שעלה
ראיתי שהוא ערבי. לא רק אני ראיתי. כולם ראו. כל האוטובוס נכנס
לחרדות. איך שהוא עלה ראיתי שהנהג נכנס ללחץ. מסתכל עליו כמה
פעמים לפני שהוא נותן לו את העודף, לא יודע מה לעשות. החיה
הרעה הזו שרק לפני כמה דקות תאר איך הוא דורס את ערפאת ארבע
פעמים עם האוטובוס (שניים בכל כיוון), פתאום השתתק. טוב, נו,
לא כל ערבי הוא ערפאת. אז מה, אז עולה מולו איזה צעיר עם פרצוף
של ערבי. מה זה פרצוף של ערבי? ערבי, אתם יודעים, כמו אלה
בהפגנות בשטחים. אלה מהלינץ'. אפילו שפמפם כזה של נאצר היה לו.
הוא היה רגוע, אז הוא הזכיר לי יותר את הסרטים הערביים של יום
שישי אחר-הצהריים, מאשר את ההפגנות של היומן השבועי בערב. עוד
רגע, דמיינתי, והקריינית המוכרת של שידורי הערבית תעלה גם היא
לאוטובוס אחריו ותכריז על התכנית הבאה "פי תסעה אונוס אלמסלסל
'אלאירהאבי'".
הצירוף המעיק הזה של האוויר החם והצהוב המופיע בחלון, האוטובוס
הממוזג והעצבני והערבי המחבל עם עשרות הנוסעים שהוא הולך
להעלות לליגה הבכירה של הפיגועים העיפו לי את כל המחשבות
לאירופה עכשיו. לא צפון אירלנד, לא בלקנים, משהו שקט ושבע
ממלחמות - שאר אירופה. אפילו בגרמניה. שם לא חם ואין צורך
במזגן. הערבים שם לא מחבלים והגרמנים מאוד מצטערים על מה שקרה.
נכון שהשפה שם לא משהו, אבל אפשר להסתדר עוד איכשהו, כי זה לא
יהרוג אותך. לפחות כך זה נראה בדרך לתל-אביב. באירופה הדשא
הרבה יותר ירוק והערבים הרבה פחות בסביבה.
הערבי המחבל שהולך להרוג את כולנו התיישב במרכז האוטובוס.
שלושה כסאות מאחורי בצד השני. כל הזמן הסתכלתי לחלון מצדי השני
כדי שבזווית העין אוכל להשגיח עליו. הלחץ באוטובוס היה בלתי
נסבל והדודה שצקצקה בהתחלה ביקשה מאחד החיילים שישב באזור שלה
לבקש מהערבי-ימח-שמו-וזכרו-שאוטוטו-כבר-רצח-אותנו את תעודת
הזהות שלו. ההוא, היה טירון נראה לי. לא בטוח. אולי כבר סיים
טירונות, אבל המדים שלו עוד הבהיקו כמו חדשים. הוא לא ידע מה
לעשות עם הבקשה הזו של הדודה. מאיפה היא נפלה עליו עכשיו. הוא
השתהה והביט עליה מבולבל. המבט העצבני ומצחה הזועם שהזכיר לו
מורה זועמת במיוחד מהתיכון חרץ את גורלו. אין לו ברירה אלא
לגשת.
חסר בטחון, עם נשק שבעיקר מציק לו ופחות נראה שיכול להגן עליו,
ניגש החייל הצעיר אל הערבי, שכבר אמרתי מה אני חושב עליו ומה
הוא הולך לעשות, וביקש ממנו תעודת זהות. איך שההוא מבקש ממנו
תעודת זהות, פתאום קופץ זה שלידי ואומר משהו בערבית לערבי.
הערבי המחבל לא מבין מה קורה ומסתכל המום על ההוא לידי שמדבר
אליו בערבית. עכשיו, תבינו, הכל פה זה שניות. לוקח לי זמן לספר
את זה, אבל זה באמת שניות. בקיצור, הערבי המחבל מסתכל על זה
שיושב לידי וההוא מדבר איתו - עם המחבל - בערבית של ערבים,
כאילו היה גם ערבי, זה שלידי. בטח הוא עובד בשב"כ, חשבתי
לעצמי, אלה מתוחכמים אלה. יודעים איפה לשים את החברים שלהם.
יודעים בדיוק לאיזה אוטובוסים יעלה המחבל. בטח הם תכננו עליו
משהו והחייל מקלקל להם. ההוא שיושב לידי ומדבר בערבית עוצר,
פונה אל החייל הנבוך, ואומר לו בעברית אבל במבטא ערבי כזה:
"תקשיב, חייל. אתה לא יכול לבקש ממנו ככה סתם תעודת זהות. אין
לך סמכות".
גם הערבי החמאסניק וגם החייל - בשוק טוטאלי. מאיפה נחת עליהם
הדבר הזה? בטח הם רגילים שאף אחד לא מפריע להם. הם מסתכלים אחד
בשני, אח"כ בזה שלידי, אח"כ שוב מחליפים מבטים ביניהם. החייל
הצעיר הזה, מה הוא כבר יודע, הסתכל על הדודה המצקצקת וחיכה
לישועה שתבוא אולי ממנה. אחרי הכל - היא סיבכה אותו בעסק הזה.
הדודה, שגם לא כל כך הבינה מה קורה סביבה, התחילה לצעוק שם
בקריזה, כמו מורה עצבנית, על ההוא שלידי: "מה זאת אומרת אין לך
סמכות? ולמחבלים יש סמכות להרוג אותנו ולהתפוצץ ככה? מה זאת
אומרת? חוצפה!", אחר-כך פנתה אל הצעיר החשוד, "תראה לו מיד את
התעודת-זהות. אתה שמעת אותי? ג'יב, ג'יב אלהוויה!"
הערבי המחבל המניאק פתאום התחיל לבכות, מרוב הלחץ אולי או
הבושה, שככה הוא מנסה לפוצץ אותנו. אחרי שנרגע קצת החליט לפתוח
את הפה ואמר: "תגידו, מה קרה לכם? אני לא מחבל ולא ערבי בכלל,
מה קרה לכם? הנה, יש לי פה תעודת זהות". הוא משך באפו פעמיים
ושלח יד אל עבר הכיס. פתאום הבנתי שבכלל לא היה לו מבטא. הם
נהיו ממש טובים, המחבלים האלה. בטח הוא למד עברית מלא זמן.
זה שלידי הוציא מהתיק את הארנק והתחיל לענות לדודה: "גברת,
קוראים לי עאדל חכימאת ואני סיימתי לימודי משפטים שנה שעברה,
הנה, תראי, אני עושה סטאז' עכשיו", הוא הראה לה איזו תעודה,
"אני בדקתי את הנושא הזה לעומק וזה אסור! זה לא חוקי". ברגע
הזה הבנתי שהבחור הזה לידי הוא בכלל לא שב"כ ולא כלום - סתם
ערבי בדרך להיות עורך דין. בטח בשביל להגן על מחבלים.
החייל, שנבהל בינתיים מתלונה אפשרית, החליט לחזור למקום שלו.
הערבי המחבל עם המבטא היהודי בא להראות לו את התעודה. "לא, לא.
אין צורך, אחי. זה בסדר", ענה לו החייל בהתנצלות וברח כמו איזה
כייס, כדי שלא יסתבך באיזה משפט. "אבל תראו!", צעק החשוד
בפיצוץ האוטובוס לכל עבר, "תראו! למה אתם אומרים שאני ערבי?
אני יהודי, תראו!" כולם שתקו באי נעימות וחיכו שהנסיעה הזו כבר
תסתיים. הוא קם מהמושב, הלך אל המושב של הדודה ושלח את היד עם
התעודה פתוחה בהתרסה מולה. "הנה, תראי - יהודי 100%. מה לעשות
שאני נראה ככה כאילו אני מחבל". הדודה עיקמה את אפה והפנתה את
מבטה אל החלון. כבר לא היה נעים לה מההמולה, היא הרגישה אולי
שהיא באמת עשתה טעות ונלחצה ככה סתם ובגללה גם הבחור המסכן הזה
התחיל לבכות. אחרי שראתה שהוא לא זז מהמקום היא הסתובבה,
הסתכלה עליו לרגע ואמרה: "בסדר, בסדר. אני מאמינה. אני מאמינה
לך". הוא נשאר קפוא מולה. מסתכל ומחכה אולי להודאה רשמית, אולי
למחיקת העלבון. בינתיים הדודה שוב צברה כעס ובטון המעצבן שלה
אמרה לו: "נו, אני מאמינה לך אמרתי. מה אתה רוצה שאני אעשה?"
וחזרה להפנות את מבטה אל החלון.
אפילו סליחה היא לא ביקשה מאף אחד. הערבי-יהודי הזה תפס אותי
מסתכל עליו כל הזמן. "הנה! תראה! לא מאמין? תראה בעצמך!" הוא
בא ודחף גם לי את התעודה מול הפנים, עדיין מושך באפו שאריות
בכי מביכות.
מה אני אגיד לכם - באמת, לא ערבי בכלל. סתם נלחצנו. איזה מזל!
הצבע חזר לכולם ללחיים. אם זה היה סרט, עכשיו היה בא השיר
"כולנו יהודים", זה כמובן אם מתעלמים מעורך הדין הערבי הזה
שהפחיד את כולם עם הערבית הזו שלו.
המחבל, שלא היה מחבל בכלל, חזר למקום. כולם שתקו והתכנסו בתוך
עצמם. אלה שלא ירדו בתחנות האחרונות, מפחד הפיצוץ המתקרב, חיכו
עד שתגיע התחנה המיוחלת שתגאל אותם מהנסיעה המטורפת הזו.

90 שניות אחרי שנהיה שקט, בעוד האוטובוס חוצה את הצומת באור
הירוק, בין צקצוק מודאג לבין קללה של הנהג, נשמע בום אדיר.
לא, זה לא היה פיצוץ. לא פיגוע. משוריינת של ברינקס שנשדדה כמה
שניות לפני כן בבנק סמוך וניסתה לברוח מניידת שהבחינה בנעשה
נכנסה באוטובוס מימין, באור אדום. שני הרוגים וחמישה פצועים.
הדודה ביניהם. לא נכנס בכלל לליגת הפיגועים - זה לא היה פיגוע.
גם אם היה נכנס לא היה מגיע גבוה, אבל בשבילי זה כבר לא היה
משנה, כי הייתי חלק ממנו. את הדודה-המורה, עורך הדין הערבי,
החייל הצעיר והבחור הרגיש שנראה ערבי, את כל אלה אני כבר
הכרתי. כך שבשבילי זה היה אסון. כזה שאין לו ליגה, כי אין לו
מתחרים.

אבל השודדים דווקא לא היו ערבים. יהודים פר אקסלנס. היו כאלה
שאמרו אח"כ שהם היו חלק מרשת פשע בינלאומית שבסיסה באירופה.