כך היה זכור לנועה הסיפור:
כשהיתה קטנה, קטנה מדי בשביל דברים כאלה, התכנסה משפחתה בבית
קטן המצוי בשכונה קטנה, שהיתה ידועה בעניותה ובאי מתן כל תמיכה
כלשהי, כלכלית או נפשית, לחיים בה.  גם הבית היה עלוב, ושיקף
במידה רבה את חייהם של רבים מבני השכונה.  כולו היה חדר קטן,
הול, מטבחון, שיכול היה להכיל איש אחד בלבד, וחדר אמבט, שהכיל
שירותים ודוש.  נועה זכרה את הבית מימי ילדותה.  היא זכרה
ריהוט דל ובלוי, רצפות שחורות וריח זר.  רבים מן הנאספים בבית
עתה גדלו בו בימי ילדותם.  חלקם היו בוגרים כשעברה המשפחה אל
הבית, וכבר היו להם משפחות משלהם, אך האחים שהיו עדיין קטנים
עדיין זוכרים כיצד ישנו חמישה או שישה בחדר קטן אחד.
הרגע שבו מתחיל זכרונה של נועה הוא רגע מריבה.  כל דודותיה
ודודיה, על בני זוגם וילדיהם, עומדים בצפיפות נוראית, מזיעים,
מנפנפים בידיהם, ומתווכחים כיצד יש להגיע אל מגדל השינה.  נועה
מצאה לה אז פינה לשבת, ובה התכנסה אל עצמה והביטה בויכוח שאז,
וגם עתה, לא הבינה את מהותו.  הם דיברו על כבישים, ושמות של
כבישים, ומספרים של כבישים.  על פניות, ותמרורים של אין כניסה.
על מכוניות ועל מספר האנשים שהן מסוגלות להכיל.  הם צעקו
כאילו היו חייהם מונחים על הכף.  דודה אחת התעלפה, ומיד שפכו
עליה כולם מים.  נועה זוכרת כיצד רטטו שפתיה למגע המים
הגואלים, וכיצד פיללה כי יתעלפו שם כולם, מלבד אחד שישפוך
עליהם עוד ועוד מים.  כך, חשבה בהגיון קר וילדותי, יהיה לה
פחות חם ויותר שקט.
היא לא זכרה כיצד נפתר הויכוח, רק זכרה כי הדבר קרה לאחר
התעלפות דודתה וכי מיד לאחר מכן יצאו כולם בסדר מופתי ונכנסו
אל המכוניות אחד אחד, ללא השמעת כל רחש וללא התווכחות כל
ויכוח.
היא לא הפגינה כל התלהבות.  הוריה לא התייחסו לכך.  מן הסתם
חשבו כי אינה מוצאת בכך עניין, או כי זהו מן גיל כזה, שבו
הרגשות אינם מחוברים לעצמם.  הם שתקו והצטופפו להם במכוניתו של
דוד ערירי, שהיתה פנויה להכיל אותם ועוד קרובת משפחה רחוקה,
מרוסיה או מבוכרה , היא לא היתה בטוחה.  למרות היותה כה סגורה
ונטולת מבע, היתה בנועה מעין התרגשות מסויימת לרגל הביקור.
היא זכרה כי בעבר, בנסיבות אחרות לגמרי, פנה אליה בחור זר,
וניסה לשכנע אותה להתלוות אליו למגדל השינה.  היא לא שמעה אז
על המקום.  היה נראה לה כי יהיה זה מקום מאגי, מכושף באלפי
כשפים כוזבים, אפוף מסתורין, וכל כך רצתה לבקר שם, אך לא היתה
מרשה לעצמה ללכת לשם עם אותו בחור זר, שהתקשתה לתהות על
קנקנו.
בעוד היא מתרכזת בצפיפות ובחום שאפפו אותה במכוניתו הבלתי
ממוזגת של הדוד, שמעה קולות התרגשות בתוך המכונית, ואז התנערה,
ושמה את ליבה אל החיזיון הנפלא.  שם, על הר שבלט מעל פני כל
העיר, התנוסס לו מגדל מעוגל וססגוני עשוי לבנים צבעוניות, קצת
נוטה על צידו, כאילו לקוח מן החלומות.  ליבה החסיר פעימה.
המכוניות היחידות שהתרכזו סביב המבנה, שמקרוב נראה פחות מצועצע
ויותר מט ליפול, היו אלה של בני המשפחה.  חלקם הגיעו זה עתה,
חלקם, שמן הסתם התרגשו יותר, הגיעו זה מכבר, וכבר עמדו נרגשים
ליד הגדר, ממתינים כי האחראי ייגש אליהם ויוביל אותם פנימה.
נראה היה כי זה לא ממהר, שכן הוא הפנה את גבו אליהם, והיה עסוק
באי אלו דברים.  נועה, שלא היתה בקיאה בסוג זה של מקומות, לא
הבינה מדוע הוא מתייחס אליהם כך, אך הוא מבחינתו חיכה שכל
האנשים יתקבצו סביב הגדר, והוא יוכל לבחון את הנכנסים.
כאשר האחראי ראה מזוית עיניו כי מספר גדול של אנשים מרוכז סביב
הגדר, וכי הסיכוי שיגיעו עוד אנשים הוא קטן, הוא הסתובב בחיוך
אל הקהל.  נועה ראתה את דמותו ואת מרכיביה: שיער בלונדיני קצוץ
בתספורת אופנתית, עיניים כחולות, שפתיים דקות היוצרות חיוך דק
עוד יותר, נחש.  כן הוא דמה לנחש, ואז היא גם זיהתה אותו, היה
זה יניב, אותו בחור שפעם מזמן ניסה להוביל אותה לבדה אל מגדל
השינה.  תחילה הוא לא ראה אותה.  הוא העביר מבטו על פני האנשים
, והתחיל להכניס אותם זה אחר זה אל המבנה.  במוחו רצו מחשבות
רבות, הוא ידע מהם סימני הסטטוס של אנשים אמידים, והיה מעוניין
להכניס אנשים אלה ראשונים.  הוא התאכזב מאותו ערב, ציפה למשפחה
עשירה יותר, והנה נגלתה לפניו המשפחה במלוא עליבותה.  רבים מהם
היו אנשים קשי יום, לבושים בגדים פשוטים, נטולים תכשיטים, בני
הרבדים הנמוכים של האוכלוסיה.  ובכל זאת ביניהם נגלו לעיניו
מספר בני משפחה, שכנראה שפר עליהם גורלם, והם נראו לו מבוססים
ומכובדים.  אותם הוא הכניס ראשונים.
עם כניסת חלק מבני המשפחה גברה ההתרגשות.  הוריה של נועה דחפו
אותה לאט ובעקשנות לעבר השער.  כאשר היתה ממש קרובה, יניב הרים
את ראשו על מנת לאתר את ברי המזל הבאים, ולפתע הבחין בה.  הוא
זיהה אותה מיד, וגם אם היה רוצה למחוק מעל פניו את התדהמה, לא
יכול היה, כיון שהיה באמת מופתע.  מצד אחד התעוררה בו חרדה.
היא באמת היתה קטנה מדי בשביל המקום הזה, ולא רצה להכניס אותה,
כיוון שחשב שאין זה נאות, אך מצד שני - בעבר כבר רצה להכניס
אותה לשם, ולא יכול היה לעמוד בפיתוי.  הוא זז באי נוחות, ואז
בלי הרבה מחשבה, הדף אחורה את העומדים מולו, ופינה במהירות דרך
כניסה לנועה ולהוריה. הוא חייך אך לא אמר לה דבר, עדיין חשש
מהוריה.  נועה, שבעבר הוקסמה מאוד מיניב זה, החלה לפתע לחשוש.
היו לו פנים של נחש, והיא לא סמכה על אנשים  עם פנים של נחש.
היו כמה פוליטיקאים עם פנים של נחש.  גם אותם לא אהבה.
הכניסה אל מגדל השינה היתה צרה.  היתה שם קופה, אך משום מה הם
לא נדרשו לשלם על הכניסה, ונועה שמחה, כי ידעה שיהיה זה נטל על
הוריה.  אחר כך הם עלו במדרגות לולייניות, תוך שהם מגששים
סביבם למצוא את הדרך במקום החשוך.  נועה שמעה צעקות מבחוץ, היא
ניסתה להביט לאחור, אך לא ראתה דבר.  דוד שהצטרף אליהם כעת
בריצה סיפר כי חלק מבני המשפחה נותרו בחוץ.  האחראי אמר שאין
יותר מקום.
הם התיישבו סביב שולחן ענקי, עשוי עץ חזק, מלוכלך.  החדר היה
רועש, ונועה אך בקושי ראתה את האנשים סביבה.  עדיין לא הבינה
מדוע באו לשם, אך פחדה לשאול את הוריה, שכן אלה נראו אבודים
עוד יותר ממנה.
היא לא ידעה כמה זמן עבר, אך לבסוף נכנס יניב לחדר ובידו כלי
מוזר.  זה נראה כמו משאבת אופניים, אך מעל חובר לו מין מיכל.
זה כל מה שנועה הצליחה לראות, והיא שוב תמהה על קנקנו של
המארח.  אחר כך הצליחה לראות את יניב מושך ודוחף את ידית
המשאבה.  היא לא ראתה, אך דמיינה כי במיכל יש חומר, אשר מתפזר
עתה בחדר.  היא הריחה ריח מוזר, ומיד כיסתה את פניה בבד
חולצתה.  הוריה שאלו זה את זה מהו אותו ריח,  אך לפני שהספיקו
להבין כי זהו סם כלשהו, כבר היו שניהם מחוסרי הכרה על השולחן,
כמו גם שאר באי המקום.  היא נגעה בעצמה, אחר כך צבטה את עצמה
וסטרה לעצמה.  היא הבחינה כי יניב עוטה מסכת בד על פניו, וכי
הוא נשאר עומד.  היא עצמה לא הבינה מדוע היא עדיין עירנית, אך
החלה לפחד, ולכן ירדה אל מתחת לשולחן.  
ממקום מסתורה ראתה את יניב עובר בין כל האורחים, מחטט בדבריהם,
מוציא שטרות כסף ותכשיטים.  היא לא האמינה למראה עיניה, אך
ראתה נכון.  ברגע זה ממש היה יניב שודד את בני משפחתה, והיא
חששה לעשות כל דבר בנידון.
כאן מסתיים זכרונה של נועה.  רק עוד דבר אחד היא זוכרת.  לאחר
זמן מה היא ראתה ברחוב את יניב עם חברה שלו.  יניב לא ראה
אותה, והיה עסוק באיזה דבר.  החברה המשיכה להתקדם מספר מטרים,
ונועה ניגשה אליה.  היא פתחה איתה בשיחה, והחברה באמת היתה
מאוד נחמדה.  נועה שאלה אותה אם יניב עודו עובד במגדל השינה.
החברה אמרה שכן, ונועה ביקשה להציג לה שאלה.  היא רק רוצה
לדעת, כך אמרה, מה יניב עושה עם כל הכסף הזה.
החברה הביטה בה בהשתוממות.  כל מבטה אמר פליאה, כאילו שאלה
"מאיפה את נחתת עלי פתאום?" .
"מה זאת אומרת?" שאלה החברה בטון גבוה, מתפלא, מזלזל, "מה זאת
אומרת מה הוא עושה עם כל הכסף? ...הוא קונה ממתקים."