הוא אף פעם לא האמין בפגישות עיוורות... כל הרעיון נראה לו
טיפשי ומיותר, וגם לא הייתה חסרה לו אהבה בחיים או כך הוא חשב
לפחות.
אמרו לו שהיא מיוחדת, מאלה שפוגשים בפינות נידחות.
אבל הוא לא האמין, הוא כבר שמע את זה כל כך הרבה פעמים שזה היה
כבר תקליט שנשרט ממש יותר מידי.
אז הוא סירב, בפשטות ובאמת, אמר שהוא לא רוצה לפגוש אותה, גם
לה לא חסרה אהבה, כך הוא שמע אז למה?
"אבל תנסה" אמרו לו חבריו, היא אפילו לא יודעת את זה...
וסיפרו על ההצלחה המזהירה של אחותה, שהכירה את אהובה בפגישה
עיוורת, והם כבר שנה וחצי מאוהבים.
והוא נכנע.
אז הוא בא לדירה שלה, מצלצל בפעמון ומחכה.
"שוב אני אהיה עם מפחידה משעממת שתרדים אותי כל הערב" חשב,
מחכה.
"אולי עדיף לברוח עכשיו" תכנן, וחיכה.
"מקסימום, אני ישיר לי שירים בראש", תוהה כמה שירים יצטרך,
וחיכה.
רבות המחשבות שעברו לו בראש, והוא עוד מחכה.
"רגע, שנייה" נשמעה קול עדין מעבר לדלת, וקול צעדים מתקרב.
לפתע נפתחה הדלת, והיא עמדה, כרגע התעוררה, נראת זוועה.
זוועה... לא ככה הוא היה מתאר את מה שראה.
בחורונת חיוורת קצת, עם מעט פנסים מתחת לעיניים העייפות
הירוקות, שער פרוע שטני חלק עדין ורך, לבוש מרושל מכנס טרנינג
ישן, מהוה ומלוכלך קצת, חולצה שחורה גזורה קרועה בכתפיים,
מונחת על כתפיים בעלות שיזוף מוזר ביותר, עם קווים של בגד ים
וכל מיני סוגי חולצות, קווים לבנים מהשיזוף בחוסר התאמה מוחלט
על פני עור בהיר-שזוף עדין, שפתייה ורדרדות חסרות צבע מלאות
ורכות, תווי פנייה מסורטטים בעייפות מושלמת.
היא הביטה בו בשאלה, בעיניים חצי עצומות.
"אני דני" הוא אמר, מחייך.
"מה?" היא הביטה בו מותשת.
"דני מהפגישה העיוורת", ענה מבוהל.
"אהה... זה לא היום, זה מחר בכלל", ענתה עדיין לא מבינה.
"תכנס לדירה" הזמינה אותו בחוסר ברירה.
הוא נכנס, הם דיברו וגילו שחבריהם המושתפים התבלבלו, ואמרו לכל
אחד יום אחר.
מבט אחד בה, והוא היה מאוהב ללא תקנה.
הם ישבו שעות, צחקו, והוא התאהב בה יותר מדקה לדקה, הרישול
המדהים שלה, האופי, היא הייתה יפייפיה, מצחיקה, מבינה, חכמה,
מעניינת.
הוא הודה בליבו, לחבריו הטובים, שהבינו לרחשי ליבו.
הוא התחיל כבר לדמיין את העתיד שלהם ביחד, כל כך יפה, מושלם
פשוט... כמוה.
"אתה רוצה משהו לשתות?" שאלה בחיוך.
"כן, מה יש?"
היא הלכה לבדוק במקרר.
"יש קולה... שי?" שאל.
"מה שי?... אני לא שי, אני סתיו, אחותה...