אני פשוט לא יכול לכתוב.
כבר כמה פעמים התיישבתי מול המלבן הצהוב בבמה, איפה שכתוב
"טקסט", ופשוט לא היה לי מה לכתוב. או יותר נכון לא יכולתי
לכתוב. לא יודע למה. מין מחסום כתיבה תמידי כזה. האמת שבחיים
שלי לא כתבתי הרבה יצירות. אבל זה תמיד היה כשפשוט הייתי צריך
לכתוב משהו שבפנים. ועכשיו אני פשוט לא מצליח לכתוב. גם אם אני
מכריח את עצמי. אני מרגיש שעוברים לי בפנים כל-כך הרבה דברים,
כל-כך הרבה מחשבות ורגשות, ושאני צריך לבטא אותם, אבל אני פשוט
לא מצליח להוציא אותם החוצה. אני לא יודע מה לעשות. בשביל זה
עשיתי את המינוי הזה בבמה, בשביל לפרסם את היצירות שלי, רק
שעכשיו אני לא מצליח ליצור.

וניסיתי גם לנסות לכתוב משהו פיקטיבי, איזה סיפור קצר דמיוני
כזה, כי לכתוב את מה שעובר לי בפנים אני לא מצליח, ויש לי
מספיק דמיון בשביל לכתוב משהו כזה. אבל נחשו מה? גם את זה אני
לא מצליח. אולי זה פשוט בגלל שיש לי בעיות בלהתבטא, אבל חשבתי
שזה רק בעל-פה, ולא שזה בכתב, ובטח כשזה משהו כזה - לכתוב סתם
איזו יצירה לבמה.

ואני לא מוכן לוותר. אני חייב לכתוב, זה פשוט בוער לי מבפנים.
מה שאני צריך זה לקבל את ההשראה הנכונה, ש"תנוח עלי המוזה" כמו
שאומרים. אבל מתי זה כבר יקרה? אני מנוי כאן כבר כמה חודשים
בלי שאני מצליח לכתוב דבר אחד מסריח.

האמת שאני דווקא כן מצליח לכתוב דברים מסריחים. אולי אני בעצם
יותר מדי ביקורתי לגבי עצמי, אבל כל פעם שאני מתחיל לכתוב
משהו, אני קולט שזה ממש לא זה, ומוחק את זה. זה יוצא לי יותר
מדי מסריח.

ניסיתי להגיד לעצמי שבטח גם לטולקין לקח יותר מנסיון אחד לכתוב
את ההוביט. שגם הוא היה גרוע בהתחלה. עם הנסיון, היצירות
משתפרות. אמרתי לעצמי שאני אכתוב מה שיוצא בלי למחוק ובלי לבקר
יותר מדי, וככה אני גם אראה מה ההערות של הקוראים ואוכל
להשתפר. כמובן שגם זה לא עבד. המשכתי להיות ביקורתי מדי ולמחוק
יצירות.

אולי אני כן צריך לוותר, להודות שפשוט לא נועדתי לכתוב, שאני
לא אהיה עמוס עוז ולא דויד גרוסמן, שאני גם לא ראוי לכתוב בבמה
חדשה.

אני פשוט אוותר..

אני לא אצליח לפרסם יצירה בחיים..

אני מוותר...

אין לי סיכוי...


           ויתרתי