"נו, תעברו כבר!" הוא אמר וחייך חיוך ממזרי
"תגיד לי, מה אתה רוצה?" שאלתי אותו בשיא הרצינות, אפילו בטיפה
עצבנות והסתכלתי לו ישר בעיניים.
כמה ששנאתי את המעמד הזה, הרגשתי כל כך חסרת אונים, כי מצד אחד
ידעתי שהוא לא מתכון ברצינות, אבל הייתי מאוד לחוצה באותם
הימים ובגלל זה כל כך התעצבנתי, בעצם באותם ימים איבדתי את
הזהות שלי, כי אני כבר לא קיבוצניקית יותר, אבל מצד שני, אני
גם לא ירושלמיקית, אז מה אני? האם עקב החלטת ההורים שלי לעבור
לעיר הקודש איבדתי את הזהות שלי? אולי בעצם אני כבר לא אני, כי
חלק ממני קיבוצניקי, אבל האם באמת יש דבר כזה "קיבוצניקית
בנשמה"? ואחרי שאני אעזוב, יזכרו אותי פה? אני אוכל לבוא לבקר?
ואם כל השאלות על תפקיד העבר בחיים שלי לא מספיק, אז גם היו
שאלות על העתיד כמו איך אני אבלה בירושלים? אני אמצא שם חברים?
אני אסתדר? אתרגל למקום? בקיצקץ, היה לי ממה להילחץ, לפחות ככה
חשבתי אז.
אז אחרי שתקעתי בעומרי את המבט המעצבן בערך 2 דקות הוא התחיל
להגיד שזה מעצבן אותו וש"ניצחתי" אז הפסקתי.

"זהו, כל הארגזים בבית, אתה יכול לנסוע" אימא אמרה, וחייכה
לנהג, הנהג חייך אליה בחזרה, יצא מימה שאימא קראה לו בית וירד
במדרגות עד שנעלם.
"יאללה, בואו נתחיל לסדר" אימא אמרה ולקחה ארגז ביד.
כמה מרץ יש לה פתאום, בדר"כ בבית היא סתם יושבת על הספה ולא
עושה כלום, בעצם אולי היא כן עושה משהו, לפעמים היא גם מכינה
ארוחות ערב, אבל זה קורה לפעמים ומאז שאבא מת זה בקושי קורה,
היא תמיד באה, מכינה לעצמה קפה ואז נרדמת על הספה עד הערב.


עכשיו כבר עברו חודשים מאז היום שהגענו לפה, ומה אני אגיד,
כלום לא השתנה, חוץ מזה שהתחלתי ללכת לבי"ס, אבל זה לא משהו
מיוחד, זה לא שמצאתי לי שם מיליוני חברות וחברים. אז מצאתי
איזה חבורה של 3 בנות חמודות, אבל קצת יבשות (הבילוי העיקרי
שלהן ביום שישי בערב זה לשבת בבית של אחת הבנות ולראות
"קלולס".) ובחור פשוט אין, תאמת שלא שחיפשתי, אבל ממה שהכרתי
בינתיים- אין.
אהה, ושאני לא אשכח את החבר החדש של אמא, איזה בחור ירושלמי בן
55 בערך, לפי מה שהבנתי לפי דיווחים שאח שלי שמע עליו משיחה של
אמא וסבתא הוא התגרש מאישתו בערך לפני שנתיים ויש לו 3 בנים.
אז היום אנחנו פוגשים אותו פעם ראשונה באיזה מסעדה ירושלמית,
אז צריך להתלבש יפה, להתאפר, ולחייך כל הזמן ולצחוק מהבדיחות
שלו למרות שהן לא מצחיקות.
תאמת שאין לי משהו נגדו, אבל מעצבן אותי שאמא שלי פגשה פה
מישהן, כאילו, מה קרה? זה באמת מה שחסר לנו עכשיו- עוד סיבה
לאמא למה לא להיות איתנו, במילא גם כשהיא בבית היא לא בבית, אז
עכשיו בכלל, אבל תאמת שכבר התרגלתי, בעצם מזה משנה אם אמא
בסלון או לא אם במילא כל היום אני מסתגרת בחדר?


אז ישבנו לנו אני, אמא, גדי ואסף וחיכינו לאותו יואב.
במשך הזמן שבו חיכינו היתה שתיקה, שתיקה מביכה, הרי כבר לפחות
חודשים לא ישבנו עם אמא לאכול איזה שהיא ארוחה, או בכלל ישבנו
איתה סתם לדבר.
החלטתי לחקור את הכניסה למסעדה, אתם יודעים, לבדוק מי נכנס
כל בחור שנכנס היה האבא החורג המיועד, על כל אחד שנכנס אמרתי
משהו, עם הראשון שנכנס לא היתה לי בעיה, הוא היה נראה ממש
נחמד, עם שיער לבן, טיפה שמנמן, כבר קיוויתי שהוא יהיה האבא
שלי, אבל הוא הלך לכיוון אחר והתיישב בשולחן לבד.
אז המשכתי לחקור, השני... לא, השני היה צעיר מדי...
אולי השלישי? כן, הוא דוקא נראה מתאים, הוא היה גבוה, עם שיער
די שחור, והוא הזכיר כל כך את... אבא!! מה אבא עושה בסיפור
הזה? אבא בכלל מת!
רגע, הכל מטשטש לי, מה קורה פה? מה קורה לי? היי, תראו, אני
במיטה שלי בקיבוץ, בחדר שלי.. רגע, אז כל זה בעצם חלום? לא
עזבנו את הקיבוץ? סתם חלום רע? ומה עם אבא? גם אבא היה חלום
רע? אז זהו? חזרנו והכל טוב?

רצתי לבית קברות... אבא שם.