אני שותקת בשמונה אוקטבות. ובגרון שלי אין מילים, ולא הברות.
אני שותקת באמצע כל הרחובות. וכולם הומים באנשים ובאורות
בוהקים. ואין אפלה בשום פינה. ואין לאן לברוח.

אינך נמצאת איתי עכשיו. לעיתים נדמה שאינך נמצאת איתי אף פעם,
ובפעמיםאחרות, נדמה שאת נמצאת איתי כל הזמן. ושוב, אין מנוס.
ואנחנו כותבות אותנו. אולי כי אני לא מדברת שפה אחרת. מחפשות
אשמים, וכל הזמן יש הרגשה שמשהו מפריע לנו להיות ביחד.

ובתוך כל זה, את נשארת התשוקה היחידה שלי. האהבה הכי גדולה
שלי. הגוף שהכי מושך אותי.ואת בכל הרצונות שלי, ובכל השאיפות
שלי ובכל החלומות הכי גדולים. את כל המילים שלי (מה לעשות, אין
לי מילים אחרות), ואת כולן אני אומרת בשבילך, ואת כולן אני
כותבת בשבילך. ואני לא מוצאת מה שישנה את זה. זה רגיש. זה
משוגע.
ואני לא מכירה שום דרך אחרת.