היום, שהתחיל כמו כל הימים באור חזק ומעצבן של שמש, הסתיים כמו
תמיד בירח חלש שזה מכעיס. הלכתי בדרך הרגילה,  מכוס קפה על
הבוקר- להוריד את הכלבה-להחזיר אותה- לקחת את התיק- לרוץ
לאוטובוס-לפספס אותו-לחכות חצי שעה-לאחר. שגרה.
ובכל זאת משהו היה שונה. לבשתי חולצה אדומה. בסדר, אז זה לא
כזה שינוי גדול. אני לובשת בדר"כ צבעי הסוואה, כאלה שמשתלבים
טוב עם האפרוריות של הכביש, שחור אפור כחול כהה, לגוון סגול
ונועזות זה בורדו. והיום אדום. אז אדום. משהו אחר היה שונה,
למרות שרצתי לאוטובוס לא היה אכפת לי לאחר, ידעתי שלא אספיק
אבל שלא כמו תמיד הפעם זה לא הציק לי . כאילו שרציתי לחכות
לאוטובוס הבא.
כבר שנים שאני מחכה להתאהב, חשבתי אולי יעצור לי איזה איש
ויציע לי טרמפ. החלטתי שאם זה קורה לא מעניינים אותי אנסים וגם
לא תאונות ובטח לא יאיר, המנהל משמרת האדיב ללקוחות בלבד שלי.
אבל למה שזה יקרה, גם אני אף פעם לא חביבה מספיק/ אמיצה מספיק
כדי לעצור ככה סתם בתחנות אוטובוס ולהציע שירותי הסעה בחינם.
והאוטובוס הגיע, ועליתי ושילמתי, מאוכזבת מההוא שלא הגיע , שלא
ידע שאני מחכה. וירדתי בתחנה וחלמתי בהקיץ על כלום ועל הכל
והתרוצצתי במחשבות בזמנים אחרים ומקומות.
הייתי בתערוכה של אילון, וחזרתי לצבא לכמה דקות עם גיל, וחלפתי
על פני הטיול בפינלנד שיבוא אחרי שהמשכורת שלי תצליח לשרוד את
בוגרשוב-שיינקין-מנגו-גזית. וחזרתי לכאן מסוחררת כולי
מאמבולנסים ומשטרה צועקת ואנשים רצים מסביב ופלאפונים קורסים
ובניינים ועולם. אנשים.
אנשים. הלכתי לים, עישנתי מלבורו, שתיתי מיץ אננס ופירות יער,
מישהו ישב לידי ודיברנו על ספרים, ורציתי גם על מוזיקה אבל הוא
צעד לתוך הים ונשארתי לעשן לבד עם יאיר אדיב ללקוחות בלבד צועק
בפלאפון דברים בסגנון "אני מבין אני מבין רק תגיעי לכאן... כן
זה קשה תגיעי לכאן, יש full אנשים..".
ניתקתי אותו, ניסיתי לרוץ אבל בין האופרה למייקס פלייס הפסקתי.
חזרתי לטאואר רקורדס ושמעתי קצת ליאונרד כהן. זה לא עזר.
ניסיתי לדבר עם מיטל, לא השארתי הודעה. ערן צלצל לשאול אם הכל
בסדר, עניתי שעדיין לא אבל אולי יהיה. שמעתי אותו מחייך זה עשה
לי עצוב עוד יותר אבל חייכתי בשבילו, בשביל שלא יהיה לו עצוב
בגללי. ושמחתי טיפה, כי נזכרתי שאכפת לי ממנו, ושאם אני מחייכת
בשבילו כשעצוב לי זה משהו. שתיתי עוד אננס ופירות יער ועישנתי
עוד מלבורו.
חזרתי לרותה, לקחתי אותה לפארק וכשחזרנו נרדמתי עד הבוקר. לא
הספקתי לכעוס על הירח. השמש הקדימה אותו.