הן לא הפסיקו למרר בבכי כל הלילה. לא שזה עזר אבל לא היה להן
הרבה מה לעשות חוץ מזה. הן בכו בכי של עצב, בכי של תסכול, בכי
של אלו שהלכו אל מותם בעיניים פקוחות, בלי לשאול שאלות, בלי
לנסות ולשנות את המסלול שסופו היה ידוע לכולם מראש. ממחר לא
יהיה להן ערך, יותר לא יחליפו ידיים בין אנשים. לאט לאט ידחקו
לפינה, עד שלאיש לא יהיה צורך בהן והן תיוותרנה להינמק
בקופסאות מתכת ישנות על יד הלירות והפרוטות. כל פשען היה שהן
אגורות בודדות ומישהו (בכנסת) החליט שממחר אין בהן צורך יותר.
כמו חיילים ותיקים הודו להם על שרותם למען האומה ושילחו אותן
לדרכן.  זה היה מהלך פוליטי שנתפר בתפרים גסים וטביעות האצבעות
של החמש אגורות והעשר אגורות ניכרו בו בצורה בולטת, כמעט ללא
ניסיון לטשטש את העקבות. ממחר כל המחירים יעוגלו כלפי מעלה או
כלפי מטה, לכיוון החמש או האפס, אבל לעולם לא ינקב הסכום הסופי
עם ספרת אחדות לאחר הנקודה. ברגע האחרון כדי להשקיט אותן הותר
להן להישאר על המוצרים, ועל גבי המחאות, אבל כולם ידעו שסעיף
זה לא מבטיח להן דבר, מכיוון שבחשבון הכולל תמיד יעגלו אותן,
ובצ'קים אף פעם לא באמת משתמשים בהן.  כמה מהן מיררו בבכי על
כך שלא ראו את זה מגיע, הכחדה של זן שלם, איך יכולנו להיות כל
כך נאיביות הן אמרו לעצמן ? הרי אנחנו לא מאתמול בארץ, ראינו
מה קרה ללירה ולפרוטות. אנחנו עוד זוכרים את השקל הישן ומה
שעשו לו, אז איך לא ראינו את זה מגיע ?
בשלב הזה כבר לא היה להן הרבה מה לעשות, כמו פועלות טקסטיל רגע
לפני שהמפעל נסגר, הן הצטלמו למזכרת, ביקשו אחת מהשניה לשמור
על קשר, לכתוב לספר ולעדכן לאן כל אחת תגלגל בסוף המסע. אחת
הכריזה שתקדיש את זמנה לכתיבת סיפורן והנצחת הקהילה שבעוד פחות
מדור תעבור מן העולם. היו כאלו שסיפרו כי החליטו לעזוב את
הארץ, הן מקוות שבחו"ל יהיה להן ערך אספני, שיביא להן קצת כבוד
ונחת,  שילדים קטנים ואספנים מבוגרים עוד ימששו אותן בסקרנות
וימרקו בהערכה, ובסופו של יום זה עדיף על חיי נצח בתחתית ארנקי
נשים, מגירות וקופסאות פח, מבלי לראות יותר אור יום ולחוש מגע
ידה של קופאית.