הם התעוררו למשמע השעון המעורר שלו. היה לו שעון מעורר המשמיע
ציוץ ציפורים. היא אהבה מאוד את השעון הזה, כי סברה שאין רעיון
יותר טוב מלהתעורר לצלילים של הטבע.
היא התעוררה לפניו, כבתה את השעון והתבוננה בו ישן. היא הביטה
על עיניו העצומות, ושמה לב שעפעפיו זזים מידי פעם. מעניין על
מה הוא חולם עכשיו, הלוואי שיכולתי לעבור מבעד לעיניו ולראות
את עולמו הפנימי. חשבה לעצמה. הוא נראה לה כה שלו, כה נינוח,
היא לא רצתה להעיר אותו. היא לטפה אותו בעדינות במצחו, ונשקה
לו נשיקה קטנה  על שפתיו. הוא פקח אט אט את עיניו, וחייך
אליה.
"בוקר טוב, יפה שלי" אמר
"בוקר טוב" אמר לו ונשקה לו במצחו.
"אני צריך לקום להתארגן" אמר בקול מיואש. היא נשכבה עליו,
ונשקה אותו בכל הכח.
"עכשיו אתה יכול ללכת" אמרה.
הוא קם, ערום, והיא הביטה בישבנו המוצק, ובגבו החלק, בשכמות
שבלטו לו, אבל לא יותר מידי. וידעה. היא ידעה שזו, עכשיו, הפעם
האחרונה שתראה אותו ערום, מי יודע לכמה זמן.
הוא הלך למקחת, והיא עצמה את עיניה. מנסה לנמנם עוד קצת, להפטר
מהתוגה.

אני לא מאמין שזה שוב קורה. חשב לעצמו. אני לא יכול לשאת את זה
יותר. לחזור הביתה לכל כך מעט זמן ולא הספקתי כלום. רציתי לבקר
את סבא וסבתא שלי, רציתי ללכת לחבר שלי שהיתה לו יום הולדת,
רציתי לבקר ידידה שלי שעוד מעט מתגייסת. רציתי גם להיות בבית,
עם אבא שלי ואמא שלי, לראות סרטים מצויירים עם אחותי הקטנה.
רציתי גם לסדר קצת את החדר, אולי לנגן קצת בסקסופון, שלא נגעתי
בו מאז שהתגייסתי. והנה, אני שוב חוזר לצבא וכל מה שעשיתי זה
הייתי עם דנה. אבל אני אוהב את דנה. אני אוהב אותה מאוד. אני
לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה; בלי החיבוקים שלה כשאני חוזר,
בלי הטלפונים המעודדים שלה, בלי המכתבים הנועזים, בלי המחשבה
שאם קשה לי אז לא נורא, כי עוד מעט אני אראה אותה.
אבל עכשיו אני חוזר לצבא, למסדרים, למפקדים, למדים, לחוסר שעות
שינה, לא יהיה לי זמן לעצמי לרגע. ולא מיציתי את שהותי הקצרצרה
בבית. אני לא רוצה לחזור. אני רוצה להשאר כאן, בזרועותיה של
דנה, לא רוצה לחזור.

אני לא רוצה שהוא יחזור. חשבה. היא ויתרה על הניסיון להרדם,
והחליטה לתת ליגון להשתלט עליה. ושוב, אני חוזרת לחיים הרגילים
שלי. בלי אפי. לקום לבד בבוקר, להתגעגע אליו כל כך. לדאוג אם
קר לו או חם לו, ושלא יטרטרו אותו יותר מידי. עכשיו תחזור
השגרה של לשבת כל יום ליד הטלפון ולחכות ל "צלצול הגואל".
לשמוע כמה הוא אוהב אותי, ולנתק, מי יודע לכמה זמן.
ושוב אני אצא לבלות עם החברות שלי, ולא יהנה בכלל כי אני רוצה
לצאת איתו, ולא איתן. וכל הערב אהיה צמודה לפלאפון ואחכה שהוא
יתקשר אלי, כי נורא משעמם לי ואני מתגעגעת אליו בצורה מטורפת.
ואני אראה שם, לאן שלא נצא, זוגות מאושרים, יושבים, שותים קפה,
צוחקים, מתנשקים, כמו שאנחנו היינו אתמול, בחוף הים. ואני ארצה
גם. אני ארצה להיות כמו הזוגות האלו. שהוא יהיה שם לידי, ינשק
אותי, יצחק איתי ואז נלך הביתה ונזדיין. אבל אני אסתכל על
החברות שלי, שנורא יהנו וידברו על מה הן עושות בצבא, ולמי יש
תפקיד יותר חשוב. ואני אדע. אני אדע שלי יש את התפקיד הכי
חשוב, שאני היחידה שאחראית על חיים ומוות, אבל אני לא אגיד
כלום, אני אהיה שקועה בזוג היפיפה היושב בשולחן לידינו,
ואדמיין איך אני הורגת את שניהם.

הוא כבר היה לבוש במדים כשחזר לחדר השינה.
"אוף" אמרה, והרגישה איך ניהיה לה גוש ענק של דמעות בגרון,
ושהעיניים מתחילות לשרוף. הוא התיישב על המיטה, והיא התרוממה,
מושכת איתה את השמיכה.
"אל תלך" אמרה בקול חלוש, רועד מבכי שעתיד לבוא.
"אין ברירה" אמר. הוא לקח את ידה, ונשק לה. "אני אחזור מהר,
אני מבטיח" אמר, והביט בידה.
הוא לא רצה ללכת, אבל ידע שאמו מחכה לו במטבח עם כוס קפה, והוא
צריך למהר להגיע לרכבת. הוא הביט בעניה הכחולות, שהקסימו אותו
כל כך, וראה דמעה בודדה זולגת במורד לחיה.
"די, אהובתי" אמר לה, וחיבק אותה חזק. "אל תבכי, אנחנו נתראה
יותר מהר ממה שאת חושבת. תמיד תזכרי שאני אוהב אותך, טוב?" שאל
והרחיק אותה ממנו קצת, כדי שיוכל לראות את עיניה. היא לא
ענתה.
"טוב, יפה שלי? תזכרי. אני אוהב אותך". היא הנהנה ושמה את ראשה
על כתפו. אני לא מרימה את הראש. חשבה. לא משנה מה. אני לא אתן
לו ללכת. הוא הזיז את ראשה ממנו בעדינות, ומחה את דמעותיה עם
ידו הגדולה.
"ביי, אני אתקשר אליך" אמר, אך לא קם מהמיטה.
"ביי, אני מחכה" אמרה, והתכוונה לכל מילה. מהרגע שיצא מהדלת
היא תחכה לו. לא תעשה דבר פרט ללחכות לו.
הוא נשק לה נשיקה ארוכה, ואז נתן לה עוד נשיקה קטנה בלחי. הוא
קם, והיא תפסה את רגלו וחייכה. הוא חייך גם. אבל שניהם ידעו כי
אלו חיוכים מרים. הוא צעד לכוון הדלת, והיא נשארה במיטה. היא
שמעה את הדלת נסגרת, ופרצה בבכי.