ערב יום שישי, האחרון של כולנו ביחד, אני סיון ודני. הצבא
החליט להפריד בינינו, סיון ודני מתגייסים באותו היום, אולם אני
נשארתי מאחור עם תאריך גיוס של עוד חודשים מספר בגלל שהייתי
הקטן בחבורה. אני לא יכול לתאר את שניים עשר השנים האחרונות
שלי ללא שניהם, לבטח לא רוצה לחשוב על העתיד. אני עוד זוכר את
הימים שדני היה מגן עליי מכל מי שרצה להרביץ לי ואת סיון
מחטיפה לי בגלל שאני מושך לה בשיער כל הזמן.

שלושתנו החלטנו לנסוע לת"א ולהסתובב בטיילת עד הבוקר, סיון עם
האיפור, דני עם הפוזה ואני עם הדיסקמן, רק ככה היה אפשרי לתאר
אותי, אפילו החליפו את התמונה שלי בתמונה של הדיסקמן האהוב
עליי כאות הוקרה למי שהפסיקו לכנות דוד, אלא איש המוזיקה.
המוזיקה הייתה החיים שלי, לא הייתה לי יד בדבר, אף פעם לא היו
לי אצבעות של אומן, אבל המוזיקה הרגיעה אותי, החמצן הנקי שלי.
החיים שלי, מוזיקה ושני אלה, אבסורד ממש, אבל אני לא התלוננתי
אף פעם, אולי בקטנות אצל סיון או אצל דני בלילות.
דני הסיר אוזנייה אחת ממני, "דייב, מה אתה שומע?".
"אבנסנס, מי הרשה לך לגעת לי באוזניות?", שמתי את האוזנייה
חזרה.
"מתי תתנתק מהמוזיקה ותתחבר לעולם, סיון תסכימי איתי בעניין
הזה."
"דני, עזוב את הבנאדם לנפשו, אתה יודע איך זה איתו", סיון
חייכה אליי.
ככה העברנו שעתיים שלמות, שלושה אנשים הולכים להם על המדרכה,
שניים מהם מדברים בלי סוף, ואחד הולך סגור בתוך עצמו, לפעמים
אף נמשך בחולצה ע"י אחד מחבריו על מנת שלא יתקל באנשים, עמודים
וכל השאר.
"פאק! זה לא יכול להיות, אנשימים תחכו לי כמה דקות, אני חייב
לרוץ לחנות פה ליד לקנות סוללות."
"לך לך , אנחנו נהייה שם דייב", דני הצביע אל עבר בית הקפה שנח
על החוף.
ממילא לא הייתי גורם בשיחה שלהם, פניתי במהירות אל עבר החנות.
פתחתי בזריזות את קופסת הפלסטיק וזרקתי אותה בבוז על הרצפה,
ארור העולם הזה שגזר עליי עשר דקות שלמות ללא המוזיקה שלי,
אושר נגלה על פניי כשהצלילים שאני מכיר כל כך טוב החלו זורמים
שוב אל ראשי.
התקדמתי אל עבר בית הקפה, העולם נראה כזז אולם אני עלה נידף
בתוכו, המוזיקה הייתה על "פול ווליום", לא שמעתי שום דבר
מסביבי, לא עניין אותי ממש. דני הרים את ידו וקרא לי אליו, הם
מצאו שולחן לשלושה. השפלתי את המבט והתקדמתי אל עברם תוך כדי
שאני ממלמל את המילים, "Bring me to life...". הסתכלתי למטה
וראיתי שאחד השרוכים שלי פתוח, התכופפתי כדי לקשור אותו,
"Don't let me die here...". הבזק של אור שלח אותי מספר לא
ידוע של מטרים אחורה אל עבר אמצע הכביש, המוזיקה לא פסקה אולם
הכול נהיה שחור, שחור...

"הוא נושם, מהר, קחו אלונקה ותעלו אותו לאמבולנס".
פתחתי את העיניים באיטיות, הן שרפו לי בצורה איומה, המוזיקה
הכאיבה לאוזניי אולם לא יכולתי לוותר עליה.
"מ... מה ק... קרה?", אמרתי בתשישות.
"אל תנסה לדבר אדוני", פקחתי את עיניי בצורה מלאה וראיתי אישה
בשנות העשרים שלה במדים של פרמדיק.
במהלך הנסיעה ניסיתי להבין מה נפל עליי, התעלפתי? השיר האחרון
התנגן, "Catch me as I fall..". כאשר הגעתי לפתח בית החולים
המוזיקה נפסקה ויכולתי לשמוע את הצליל הצורם של הסירנות הרבות,
לא היה קשה להבין מה קרה, "סיייייייייייייייון!", צעקתי, לא
יכולתי לזוז, דמעות החלו זולגות מעיניי.
האישה הסתכלה עליי שוב, "צריך לקחת אותו למיון, תחנה כבר את
האמבולנס", היא נשמה נשימה ארוכה, "תירגע ילד, הכול יהיה
בסדר".

שמעתי את קולה של יונית לוי בעוצמה דרך הדלת הסגורה של חדרי,
"הפיגוע המזעזע בטיילת בת"א אתמול נטל את חייהם של עשרים וארבע
אנשים, רבים מביניהם היו בני נוער, עם הסיפור הנרחב כתבנו...",
הגברתי חזרה את המוזיקה, לא רציתי לשמוע את המילים האלה, דרשתי
לברוח חזרה את המוזיקה שלי, "אני רוצה להאמין שיש גן איי שם
בעדן...".
ניסיתי לדחוק את המחשבות אולם אף המוזיקה לא יכלה לעשות את מה
שעשתה כה טוב בשנים האחרונות, להבריח הכול, שני הפרצופים שלהם
מכים בי, הדיסקמן האומלל הציל את החיים שלי, אבל מה איתם, מה
איתם, הם... התחלתי לבכות, לא יכולתי לשאת בכאב. נשכבתי על
המיטה עם הפנים בתוך הכרית והמשכתי לבכות, מסרב להכיר במציאות
שנפלתי לתוכה, הרגשתי את הקור מציף את הגוף שלי למרות שהיה זה
אמצע אוגוסט, אני לבד. נרדמתי לתוך הכרית ספוגת הדמעות, ברחתי
אל העולם הפנימי שלי.

"דייב, תתעורר בנאדם."
"מה, מי?", שפשפתי את עיניי.
"מי עוד קורא לך דייב, כמה אתה ישן יא מתנוון, תתעורר כבר."
"דני, אתה, אבל אתה...".
"אני יודע דייב, אני יודע, דווקא דיי נחמד פה והכל", דני הושיט
לי את היד ועזר לי לקום, הפנים שלו נראו שלוות, כרגיל היה חצי
חיוך על פניו.
"אתה יודע דייב, קצת צורם לי, אני פה ואתה, אתה שם", לא הצלחתי
להבין מה הוא רצה להגיד לי. "ברור שאתה לא מבין, אף פעם לא
הבנת דייב, כי אתה קטן, תמיד היית קטן ותהיה קטן". הרגשתי את
המילים שלו, הרגשתי את עצמי מתגמד אל מולו, דני כבר לא היה
דני, הוא היה הרבה יותר גבוה ממני, העיניים שלו בהקו באדום.
"עכשיו אולי תנסה להסביר לי למה אני כאן ואתה לא? אני מת! אתה
יכול להבין את זה, חתיכת נבלה?". התחלתי לבכות שוב, לא יכולתי
להסתכל עליו, המבט שלו הכאיב לי בכוונה. "עוד פעם אתה מתחיל
לבכות כמו נקבה, תמיד היית רגשני כזה, אני אתפוס מילה עם
אלוהים אולי הוא יסדר לך קצת גבריות, נקבה". דני הפנה את הגב
שלו אליי, התקדם כמה מטרים ואז פנה אליי שוב, "אתה אשם! הכול
בגללך, קטין חסר יכולת שכמוך, אתה רצית לארגן את הערב הזה,
ועוד באת עם המוזיקה שלך, היא יותר חשובה מאיתנו? אתה, אתה
אשם!". דני נעלם, העיניים שלי ראו שחור, הרגשתי את עצמי
נופל.

"לאאאאאאא!", הרגשתי את עצמי נוחת אל תוך המיטה עם הפנים על
הכרית, הזעקה שלי ספק נשמעה בזכותה של הכרית. דני צודק, אני
באמת אשם. הרגשה איומה שטפה את גופי, אני כאן ושניהם לא, לקחתי
את חייהם של שני האנשים הכי יקרים לי, איך אוכל להסתכל לעולם
בפנים, אני לא, "אלוהים!", זעקתי. ניסיתי לחשוב על ההיגיון
בדבר, ספק אם יש כזה כאן. שניהם יושבים להם בניחותא בשמיים
בזמן שאני יושב כאן עם פגיעה מינורית באגן בעקבות ההדף, אפשר
להגיד שיצאתי בלי שריטה כלל, אפילו הדיסקמן שלי יצא שלם, חתיכת
אנטישוק, הא? אבל הפגיעה לא הייתה חיצונית, היא הכאיבה עמוק
בפנים כמו להב של סכין שמסתובבת כל רגע בבית החזה שלי ומקיזה
את הדם החוצה, אני רוצה למות!
להלוויות שלהם לא הסכמתי להגיע, הרגשתי אשם במותם, אין זה ראוי
שהרוצח יבוא להלוויה של קורבנותיו. העברתי את היום בבריחה,
בריחה מעצמי, בריחה מהמציאות שלא הייתי מחובר אליה בכל מקרה.
הלכתי לחוף הים שנשקף מהחלון של הבית, אל החלקה המבודדת שאף
אחד לא מגיע אליה, התיישבתי על האבן שנושקת למים, שמתי את
הדיסק ונבלעתי אל תוך המוזיקה, אל תוך הכלום. לא הרגשתי את
המוזיקה, רק את מילותיו של דני מאתמול, "אתה אשם!", אלוהים כמה
שזה נכון. צפיתי בשמש עד שהיא נמוגה אל מתחת אל קו האופק, כמעט
בסוף דרכה צבעה של השמש היה אדום, אדום כדם. נזכרתי בסיון,
בפנים שלה, מה מנעתי מהעולם הזה, לא יכולתי לשאת באחריות
ודרשתי מהים לבוא ולקחת אותי אליו, לא ידעתי לשחות ממילא, חיים
מבוזבזים על כלום, אין לי לאן להמשיך אותם בכל מקרה. הוצאתי את
האולר שדני נתן לי לפני שנתיים ליום ההולדת, פתחתי את הסכין,
סגרתי את העיניים, "You can't stop me, I'm close enough to
kiss the sky...", חתכתי את הזרוע לכל אורכה, חתך עמוק כדי
שיכאב כמה שיותר, לא עניין אותי הכאב, אין כאב יותר חזק מהכאב
הפנימי שחשתי. ההרגשה של הדם הייתה ממכרת, סגרתי את עיניי
ונתתי לרוח לקרר אותי. חיכיתי עד שהדם הפסיק לזרום בצורה
שוטפת, משכתי את השרוול עד הסוף ופניתי אל הבית.
הורדתי את החולצה וזרקתי אותה אל עבר הרצפה, היא הייתה ספוגה
בריח של דם, מזל שהיא הייתה שחורה. הסתכלתי על הזרוע בצורה
מסופקת, "זה הולך להשאיר חתיכת צלקת", אמרתי לעצמי, זה מה
שמגיע אליי, להסתובב עם הצלקת ולא לשכוח מה עשיתי, מה עוללתי,
ארור העולם. נשכבתי על המיטה ונרדמתי בתוך הדמעות הספורות
שלי.

"דוד, תתעורר."
קמתי במהירות תוך כדי שפשוף עיניים למשמע הקול המוכר. סיון
נעמדה מולי בשמלה לבנה. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה.
"מה לעזאזל עשית ליד שלך?", היא שאלה בקול מרוגז.
"אני חתכתי את...", היא סטרה לי.
"למה שתעשה דבר כזה, אלוהים, מה עוללת לעצמך?".
"לא יכולתי לסבול את הכאב עוד, הייתי חייב. סיון, אני מצטער".
"על מה אתה מצטער?".
"על זה שאני כאן ואתם לא."
"מי אמר שאתה אחראי לכל זה?".
"אני... אני, דני אמר שזה בגללי, שאני... אני אשם, אני באמת
אשם", התחלתי לבכות ורציתי לחבק אותה שוב אולם היא דחקה אותי
בפנים רציניות, דרשה להבין מאיפה הצלחתי להוציא את המילים
הללו. סיון סטרה לי שוב.
"מה קורה במוח המעוות שלך, ילד מוזיקה? איך אתה יכול להיות
אחראי לזה שאני ודני נפלנו קורבן לפיגוע? אתה מסרב להשלים
ולהמשיך הלאה, אתה מסרב לסלוח לעצמך על איך שאתה מרגיש, אתה לא
אשם!".
"סיון, אני...".
"ששש", היא שמה אצבע על פי ונשקה לי על המצח, "שום דבר ממה
שקרה הוא לא באשמתך, תסלח לעצמך ותמשיך הלאה, תישן מתוק שלי,
תישן". סיון נעלמה מעיניי, ראיתי מסביבי רק לבן, הרגשתי את
עצמי נופל.

לאחר חודש ימים מצאתי את עצמי עומד בבית הקברות, מחפש את
המצבות של סיון ושל דני. שניהם נקברו אחד ליד השנייה, בהלוויה
משותפת. כאמור היינו שלושה, לא היו דברים רבים שהפרידו בינינו,
אולם עכשיו, אני עומד נפרד והם שניהם מחזיקים ידיים שם למעלה.
עמדתי לצד מצבתו של דני, הוצאתי את האולר ושמתי אותו על המצבה.
"אני לא אזדקק לזה יותר. אמרת שיהיה לי שימוש בו בעתיד, צדקת.
אחח, מי עוד יקרא לי דייב?". נעמדתי אל מול מצבתה של סיון
והנחתי עליה ורד אדום, "פרח לפרח שלי, אף פעם לא הייתי לבד,
אפילו בחלומות, תודה סיון." הרגשתי את הרוח מלטפת את פניי,
שמתי את האוזניות ולחצתי על פליי. נתתי מבט אחרון על שני
המצבות ופניתי אל דרכי. ואני עוד אמרתי ששום דבר לא יכול
להפריד בינינו, מסתבר שאין דבר בטוח בעולם הזה, אולם שלושתנו
הצלחנו למצוא את השלווה, "Because your presence still lingers
here...".