לועסת עוד לעיסה. המסטיק כבר איבד טעם מזמן והיא ממשיכה ללעוס
אותו בקמצנות יתר מנסה לשאוב טיפת טעם אחרונה. חצי שקל עלה לה,
לילדה. ילדה, נערה, אישה. כל יום זה משתנה אצלה. אתמול כשהיא
בכתה במראה היא ראתה ילדה, ממש ילדונת. נמאס לה לבכות. אז היא
מפנימה, הופכת להיות אדישה למה שרע. מביטה במבט של כלום
ומתרכזת בנקודות שבעצם לא שם כבר מזמן. ומעולם לא היו. קטן,
הכל הפך לקטן כזה. המסטיק כבר דייסה, נוזל לה בתוך הפה, נכנס
בין השיניים. היא בולעת אותו בתאווה, כאילו להכאיב לעצמה בכוח.
היא מרגישה איך הוא נדבק לה בגרון, סותם אותה, היא לא נושמת
עכשיו. היא מתרכזת בשניות השקט בהם היא לא מרגישה. לא כואב לה
עכשיו, טוב לה לא להרגיש.
היא מתעוררת מזיעה, עוד חלום בלהות חלמה הילדה, תעתועים של
זכרונות ילדות מהדהדים בחלומה. עוברות לה תמונות בראש. היא
נזכרת בו, איך הכאיב לה, איך הפך אותה לקטנה, איך לעס וזרק
אותה כל פעם מחדש. היא פחדה ועכשיו נשארה הצלקת. היא פוחדת.
מוציאה עוד מסטיק מהתיק, שוב לועסת ובולעת, סופגת, מפנימה, רק
שלא יכאב ...