להבת הנר האחרון עוד ריצדה בחדר, זיכרון עמום של הווייתך
הנעלמת. וחיכיתי בחושך עד שתידעך ואתה תיעלם יחד איתה. הדלקתי
קטורת ישנה בחדר שתיקח גם את הריח. שיעלם כל זכר לך. שטפתי
בזריזות את גופי במים רותחים, חיטאתי את אברי. המגע שלך שרף את
נשמתי. עדיין בערו בי נשימותיך הקלושות אחרי הזיון שלנו.
יצאתי מהמקלחת, חלונות  פתוחים, לא יכולתי להסתתר יותר מפני
האנשים בחוץ. נחשפתי לך בטיפשותי, באהבתי הכנועה למגע ידיך,
שפתיך, שליקקו בתשוקה את גופי הערום. נגעת בערוותי בחום אברך
הזכרי, שפכת לתוכי את זרעיך המתים במירדף אחר ביצית נשית אחת,
הם רצו להתאחד ואתה לא יודע זאת בכלל.  החיבור ביניהם הוא כבר
לא בידינו, איננו יכולים לשלוט במשיכה שלהם זה לזו, האהבה שלהם
היא היצר, הטבעיות הקיומית, לעולם הם יהיו שייכים זה לזו,
לעולם ירצו להתחבר וליצור שלימות. בגופים רפויים הנחנו להם
למות זה בחיקו של זה, שוחים ברטיבות אין קץ, רועדים למוות
הנחשף, העצוב. הם מתו יחד איתי. וכשהם מתים הם מסריחים,
ונדבקים לריח, לאויר, לנשמה.