אין גבול לרמת הפתטיות של המין הנשי. הכבלים שאנו קושרות בהם
את עצמנו לחסדיו של הגבר חורצים בעורנו צלקות בלתי ניתנות
לריפוי. מהרגע בו גילינו את הנשיות. מהרגע בו החלו ניצני שדיים
לפרוח בנו, והרחם החל את הכנתו לקראת הצפוי מראש. או אז החלטנו
בליבנו שאנו נכבוש וניכבש, רתמנו את נפשנו לכבוד האהבה. זכינו
לאכזבה, ואולי להכרה בלתי פוסקת של נזקי האהבה. הפגיעה כבר
בלתי נסבלת, אנו סובבות ומלקקות פצענו שלא ירפאו לעולם, עד יום
מותנו נשאל את עצמנו מה היה קורה אילו לא נולדנו לגבר. אילו
נולדנו וחונכנו לאהבת הקיום כמות שהוא. אילו היינו מקדישות
לגופנו את מה שאנו מקדישות לאבר הזכרי. אולי ביום מותי, אדע
להצטער על זה.