ברחוב שעברתי אנשים שאלו לשמי, פנים מוכרות לבשו צורה אדומה,
לא ברורה. הפעם הרגשתי איך הכל מתבשל בפנים, משהו חזק ממני
הניע את כף ידי, אותיות אותיות יצרו שמות ומילים, נגיעה רכה
וכאב מעומעם הם שיצרו. הכאב הוא הכוח הסוחף אותך למעלה אל
השחקים ומפיל אותך בפעם אחת למטה מתחת לעפר, למקום שבו לאושר
אין פירוש.
הרחוב התמלא באנשים עם רצונות, אחרים משלי. חובות ואילוצים
שמוליכים אותך מבלי שתהיה לך כל אפשרות לעצור. יש גם קנאה, אוי
הקנאה הנוראית הזו! לא שלך, שלה, שלו. המחשבה שמלווה אותך כל
הזמן, שהחיים כאן הם כל כך לא מה שאתה צריך.
"תמשיך ללכת עוד" צועק שוטר לבוש מדים שהזמן לא נגע בהם, הוא
צועק עלייך ואתה ממשיך בדרך, ברחוב.
ברחוב צעדתי, נשמתי הייתה הרחק משם.