זהו, ההצגה נגמרה.
המסך כבר ירד, הצופים כבר מחאו כפיים לשחקנים הנפלאים וקמו
מכסאותיהם לכיוון היציאה.
האולם כבר התרוקן ומאחורי הקלעים כבר ארזו השחקנים את חפציהם
ונפרדו לשלום איש מרעהו.
חושך באולם. השרתים כבר ניקו והלכו הביתה. הכסאות כבר שבו
למערום הגדול שבפינת האולם.
גם הסדרן בכניסה כבר שב לביתו מזמן.
אפילו השחקן הראשי ההוא, זה שזכה לכל התשואות והפרחים, זה
שביקשו ממנו הדרן כל כך הרבה פעמים, גם הוא כבר הלך.
ואת חושבת לעצמך - איזה שחקן מקצועי, עוצר נשימה ממש, גורם לך
להתפעל כל פעם מחדש. איך הוא שיחק אותה כל כך יפה, כל כך
בחינניות, בצורה כל כך אמיתית, בהצגה הפרטית שלכם.
איך אמר לך כמה הוא אוהב וכמה הוא רוצה אותך.
איך שבה אותך בקסמיו כל פעם מחדש - ואת, מוקסמת, הלכת אחריו,
כמו שכבש הולך אחרי הרועה המחלל.
את הלכת בלי להסתכל אחורה שבויה בקסמיו. הלכת והלכת, כנראה
הלכת רחוק מדיי...
וכשסוף סוף הבנת לאן את הולכת ולאיזה כיוון לפנות, ממש במקרה
ראית אותו עם הבלונדינית ההיא בקולנוע. יושב, מחבק, מלטף,
בדיוק כמו שאתך...
וכשרצת משם בבהלה הרגעת את עצמך בטענה שהם וודאי רק ידידים.
וגם אחרי שבא אלייך הביתה, מבושם בבושם לא מוכר, מתוק מדיי,
ניסית לתרגם שוודאי התבלבל וקנה בושם נשים. הרי שחקן שכמוהו
וודאי עייף מההתחזות הבלתי-נדלית על הבמה.
התחזות למישהו אחר.
ואז בא אותו יום - אחרי ההצגה הפרטית שלכם, יצאת החוצה למכבסה
וראית אותו שם... עם ההיא הבלונדינית עשה מה שעשה, לקח לעצמו
את הזמן. וכשסובב את הראש וראה אותך מרחוק, המשיך הבנזונה
להתעסק בשלו, כאילו שאת לא קיימת.
כאילו שההצגה הפרטית שלכם הפכה להצגת יחיד.
ועכשיו את מהרהרת בדמעות, עד כמה ואיך אפשר כזה שחקן להיות...