"כבר שעות את יושבת מול המחשב, ג'ייד... כמה את אוכלת, יא
פרה?!... תפסיקי להתחצף!... ככה את יוצאת מהבית?!... תסתמי.
...באמת צריך להיות קצת דפוקה כדי לצאת עם הפסיכי הזה...
מעולם, אבל מעולם, לא אמרתי שאת יכולה לקחת את החולצה הזאת...
תנמיכי את המוסיקה... אין לי מושג איך מוציאים שישים במבחן
בתנך... תסתמי!!!" אמרה הילדה היפה עם השיער הארוך. בכל יום.

עיניים כהות היו לה, גדולות, שננעצו בתמים שעמד מולה וידעו את
כל מה שמתחולל בנפשו, מה רצה, ממה פחד. כה רבים נפלו בפח,
מהופנטים, שוכחים את מה שהיה ומה שיהיה והולכים אחרי העיניים
האלה. שירים הם כתבו לה, ומכתבים, הבטיחו שיעשו הכל. גם אני
כתבתי לה, בידיעה שלעולם לא אתן לה לקרוא. גם אני הוקסמתי
מעיניה, שקעתי ברצון ללכת אחריהן, לשאת חן בעיניהן, והפחד,
המוכר לכולם, שלא תאהב אותנו. מפחדים הם, כולם, ובכל זאת
מנסים, לזכות בשבריר של אישור מהנסיכה, הקסומה עוד יותר מעצם
היותה בלתי מובנת להם.
מבט אחד היה לה, שמור במיוחד בשבילי. חודר יותר, דוקר יותר.
בטוח יותר. ללא שום ספקות היא קראה אותי, לא משאירה לאיש מקום
לערער, גם כשטעתה- מכוח יופיה הפכה כל מילה כואבת לאמת.
וכשבכיתי בלי לשתף אף את הקרובה לי בנפשות ברגש הלא מוכר, יצאה
לה הנערה מביתי, נושאת בקלות בלתי נסבלת עבורי, את שובל
המחזרים.

היא אהבה אותי, מהיום הראשון, רק לי הבטיחה נאמנות נצחית, רק
לי סלחה על שקרים, הבטחות שלא קויימו, מסתירה ממני את דמעותיה
הצודקות, שלא לחלוק אותן עימי. שנים לא חשבתי לרגע, מה הרגישה
היא כשבצדק גרמה לי לבכות, רק סגרתי את דלת חדרי והקדשתי לה
עשרות שירים, צורחת ללא תיאום עם המוסיקה, מבקשת, מתחננת, שתלך
סוף כל סוף לעזאזל. והיא, תוך ההפרה היחידה שלה את הבטחותיה
לי, תמיד חזרה, בטוחה ושטופת פנים, מודיעה לי בשלווה שהחליטה,
למרות שלא בצדק, לסלוח לי. היא לא אשה סלחנית, הנסיכה שלי, אבל
לי היא סולחת, לא כי רוצה, זו רק האהבה כופה עליה את תכסיסיה
האכזריים.

היא כבר אשה צעירה היום, ואני, שהכרתיה עוד כשתפרה בגדים
לבובות, כותבת ספר ילדים עם הקדשה לאחיין שלי, או אולי
לאחיינית. זה לא יקרה עכשיו, רק עוד כמה שנים, אבל אני כבר
יודעת מה יצוייר על הכריכה. דשא גדול, שבו משחקים המון ילדים
קטנים, יחד עם כלבים, אפרוחים, חזרזירים, מלא פרחים, ושמש
גדולה וחייכנית מעל. ובצד יעמוד בית קטן, עם גג רעפים, ועליו
תשב ילדה יפה, עם חיוך קטן, שיער ארוך ושחור, שמלה ירוקה כמו
של בובות, וכנפי מלאך ענקיות, שזוהרות ומתחברות לאור השמש.
ובעמוד האמצע, יצוייר שוב אותו כר דשא, עם אותם ילדים ואותה
ילדה על גג הבית, אך הפעם תחזיק הילדה שרביט קסמים, וכל הילדים
יסתכלו עליה, והאחיין שלי יסתכל על הציור, ואז עלי, ואני אמשיך
לספר לו על הילדה הקטנה שכישפה את כל הילדים בגן וגרמה להם
לשחק ביחד בלי לריב אף פעם. ואותה אשה יפה, שגם היא בזמנה ידעה
לכשף ילדים, תבוא אלי, תנשק אותי, ואז תיקח הביתה את הילד היפה
שלה, שלה ושל זה שניצח במשחק.

פעם רציתי לשנוא אותה. רציתי ללכת לאלוהים ולרצוח אותו, רק על
כך שכפה עלי תמיד להסתכל מהצד, לתמוה, איך יכולה נערה אחת
להחזיק בידה את העולם כולו. הקשוח באדם יכל לבכות תחת מבטה
הגוער, הרשע מכולם נמס והתרכך מול חיוכה. איך? יכולתי לומר
שהיא עשתה זאת ללא שום מאמץ, רק כדי להשלים את האגדתיות שבה,
אך לא אשקר. היא לא ניסתה מעולם לתפוס בידה את העולם כולו, רק
את חלקתה הקטנה, אך היא עבדה קשה בשבילה, ולמען האמת- גם
בשבילי, היא עשתה עבורי יותר ממה שאוכל אי פעם לעשות עבורה.
מעולם לא שיקרה לאף אדם, מעולם לא פגעה באיש, תמיד השתדלה לא
להעליב, להיות הוגנת, לעשות תמיד רק את הדבר הנכון. היא
הצליחה. הצליחה בכך הרבה יותר ממני. גם אני רציתי להיות כזאת,
יפהיפיה, אהובה, צודקת, אך אני לא הייתי יותר מליצן עבור כל
אלה, שבשבילם הייתה היא המלכה. פעם רציתי לשנוא אותה על כך.
היום אני רק רוצה לבקש את סליחתה, על כך שקינאתי בה על
שהרוויחה את מה שאני כלל לא התאמצתי להשיג. כשהיא עשתה כל מה
שרק יכלה כדי להמשיך להיות הנסיכה היפה שלנו, אני לא עשיתי דבר
כדי לפסיק להיות ליצן החצר. לא התאמצתי בשביל כלום, עברתי בין
הימים ללא דאגה, נפטרת מאחריות במשיכת כתף, לא מגיבה על משברים
ביותר מחיוך אדיש. תמיד חייכתי, מול הגדול בקשיים יכלתי לעמוד
בלי אף רעידה, אך מולה קפאתי, רק מהידיעה שכל מה שאני עושה הוא
רק חלק מהנסיון שלי להיות שונה ממנה ככל האפשר, שלא יראו אף לא
קו משותף אחד קטן, כדי שלא ישימו לב שבעצם אני פחות טובה. והיא
עמדה מולי, אובדת עצות, נואשת להציל אותי מעצמי, צעקה, בכתה,
עשתה כל מה שיכלה, שאפסיק להרוס, שאבין סוף כל סוף שאני הולכת
בדרך הלא נכונה, ולא יודעת שהכל בגללה, שלא באמת בחרתי בדרך זו
מרצוני, זו היא שנטלה את דרך הישר לפני, והלכה בה בלי למעוד,
לא משאירה לי סיכוי לעשות את זה טוב יותר. לא היה לי רצון
להיות יותר טובה ממנה, כי אהבתי אותה, ידעתי שכל מה שעשתה או
אמרה- תמיד היא צדקה, ואין אפשרות שנהיה שתינו טובות אם לא
נהיה שונות, כך שאם היא כבר בחרה מי ברצונה להיות- לא נשארה לי
ברירה אלא לקחת את הצד השני. לא כעסתי עליה. "את עושה את זה
לעצמך, איך את לא מבינה שנולדת עם כל כך הרבה טוב בתוכך, כל כך
מוכשרת, ודבר לא עומד בדרכך, מלבד המכשולים הדמיוניים שאת
מתעקשת לשים לעצמך". היא צדקה, זו רק אני שלקח לה כל כך הרבה
זמן להבין את זה.

כמו ילדה אבודה היא עומדת מולי, עם הבעת פנים שלא נוטה להופיע
על פניהן של אלה שמזמן כבר נטשו את הילדות, שוב דמעות בעיניה,
ושואלת אותי בפעם המאה, מה מנע ממני ללמוד ממנה, מה גרם לי
לעשות הכל קשה. ואני, אובדת עצות, טורקת בפניה את הדלת, בטוחה
שהיא חזקה ולא תבכה עכשיו, ונותנת לזרם לפרוץ, כי זה לא הוגן,
כי אף אחד לא יאמין שהיא רעה אלי, כי בסופו של דבר- אני היא זו
שטעתה, שפגעה בה, היא לא אשמה במוסר המטושטש שלי, אחרי הכל אם
באמת אקשיב לדבריה, אבין שכמו תמיד, גם הפעם היא צודקת.